היא בהתה בחלון, לרגע חשבתי שהיא ראתה אותי, הלב שלי דפק בקצת
היסטרי, "לא, אין מצב, חשוך מדי"...

זה נמשך בערך שבע שנים. מאז שהייתי בכיתה ו' ועד שהתגייסתי.
לילה אחד התעוררתי מחלום מפחיד, משהו עם אמא ממבי שרודפת אחרי
עם המקל שלה. השעה הייתה שתיים בלילה, הרחוב היה בודד ושקט.
פתחתי את החלון לתת לאוויר הקריר לצנן לי מעט את הזיעה. במבט
ראשון לא הבחנתי בה, הייתי עסוק בלקלל את החתול הג'ינג'י
המכוער של אתי, השכנה הרווקה שלי, שהעיר אותי. עומד שם על הגדר
ומיילל... ואז פתאום היא הייתה שם, כנראה שלא שמתי לב בגלל
החושך, הפנס שבור כרגיל. היא עמדה על המדרכה ממול ונעצה בו מין
מבט שכזה, תמים, סקרן, אף פעם לא ראיתי מישהו מבוגר מסתכל ככה.
היא לבשה חצאית משובצת כזאת עם סוודר שחור וצעיף ענק, והשיער
שלה היה אסוף. מין דמות כזאת של סיפורים של ש"י עגנון, משיעורי
ספרות... אני לא זוכר כמה זמן היא עמדה שם, אני רק זוכר אותה
מתרחקת לה לאט, הולכת וקטנה עד שהפכה לעוד פירור של לילה.
ומאז היא הייתה שם, כל לילה, עוצרת לנוח לרגע על גדר האבנים,
מסתכלת סביב, ונעלמת אל תוך החושך.
לאט לאט התחילו להירקם להם הסיפורים, אי שם בתוך ראשי. הסיפור
על לאה, שעלתה לבד לארץ אחרי המלחמה. היא איבדה שם את כל
עולמה, במקום הארור ההוא, וקיוותה למצוא פה את שאריות האמונה.
הסיפור על מיכאל, שהכירה בקיבוץ ושהפך להיות הנר שעל חלון
חייה, על ימים של ריחות הפרדסים, של נוף הכרמל הירוק, ועל
לילות ארוכים של תשוקת נעורים עזה. הסיפור על התינוקות הקטנים
שמילאו את ביתם בצחוק, על העיניים התמות שהביטו בה והבטיחו לה
כי לעולם לא תהיה שוב לבד. וגם סיפורים עצובים יותר, על ילדים
שגדלו ועזבו את הבית, על פנים יפהפיות שהלכו ונעשו קמוטות עם
השנים, ועל לילה גשום אחד, גשום במיוחד, בו נותרה שוב לבדה,
מוקפת רק תמונות ושביבים של זיכרונות.
ימיי הפכו לציפייה מתמשכת ללילה, מחשבותיי היו נתונות כולן
לאותה האחת, ששינתה את חיי ללא היכר. אני זוכר את האושר הרב
שהייתי חש בעודי מתבונן בה, את יצר הסקרנות שלעולם לא ידע
שובע. הייתי מתעורר כבר לבד, ללא השעון, ונשאר ער עוד דקות
ארוכות לאחר רפרוף הרוח בשמלתה בעיקול הרחוב. לפעמים הייתי
יושב כך בלי משים לזמן שחלף לו לידי, עוצר לרגע להתבונן בי
ולתהות על מחשבותיי, וממשיך לו במירוצו הבלתי פוסק, עד שאור
השחר הרך היה מלטף את פניי ומפציר בי לעצום מעט את עיניי
הכבדות.
ובלילה שלפני הגיוס היא נעצרה פתע מלכת והרימה מבטה אל חלוני.
אולי היה זה רק דמיוני, אבל, המבט העמוק הזה בעיניים, יקום שלם
ניבט אליי מתוכן. ואז היא חייכה אליי, חיוך מלא טוב של אדם
שהשלים עם בוראו. עצמתי את עיניי וכך נותרתי, רכון מחויך על
החלון, עטוף במין שלווה מלטפת, עד שצלצול השעון הקיץ את
חלומותיי.

אני משער שהיא עדיין שם, במקום כלשהו בעולם, שופתת את הקומקום
הכבד, מלטפת גבו של חתול רחוב קטן, או יושבת לה בכיסא הנדנדה
מכוסה בשמיכת צמר בלויה, ממתינה.

התחלתי לכתוב כשהופיעה, אני תוהה מי ימשיך לכתוב אחרי.