בס"ד

התיישבתי על הרצפה, והתחלתי להוציא את הג'ינסים. כמה ג'ינסים
קניתי בשלוש שנים? ארוכים, קצרים, שלושה-רבעים, שבע-שמיניות,
וגם אורכים כאלה, שפשוט כיסו את כל כף הרגל, וכבר השתפשפו מרוב
דריכות עליהם. אחרי זה הוצאתי את החולצות. זה כבר הייתה עבודה
ענקית.
כ-מ-ה חולצות! חלק מהם, כל כך הרבה זמן לא לבשתי. הנה החולצה
הכתומה! הזאת שלבשתי במסיבה של נורית, בכיתה ז'. מה היא עושה
כאן לעזאזל? איי...... איזה כיף היה באותה מסיבה! כל הבנים לא
הפסיקו לדבר איתי ורחלי כל-כך קנאה!!! הבלונדינית הזאת! אני לא
בטוחה שנשלים בכלל, לפני שאני אעזוב. זה היה כל כך מצחיק כשהיא
עזבה ככה באמצע, וצעקה על רוני, החבר שלה -שיפסיק כבר לדבר
איתי. ואז היא התקדמה אלי, ולחשה לי באוזן "אם את אי פעם
תתקרבי אליו, אני אקח את החולצה הכתומה הזאת ואקרע אותה". בכלל
לא אהבתי את החולצה הזאת. המחשוף בהחלט היה יותר מדי עמוק.
הוצאתי עוד בגדים. הוצאתי מכנסי דגמ"ח, שהיו עליהם כתמים
מהטיול השנתי. אח.... איזה טיול. דן זרק אותי למים ואני ודנית
דיברנו כל הלילה. כל הלילה ריכלנו וצחקנו, וכשהמורה באה לצעוק
עלינו ללכת לישון כבר, נעלנו את הדלת. בסופו של דבר היינו
צריכות שתינו לעשות עבודה על מצדה-איזה שיעמום זה היה! הוצאתי
חצאית ג'ינס, ובכיס שלה בלט משהו. הוצאתי פתק:
"לילדה הכי יפה בהיסטוריה,
אני מת עלייך, לא מפסיק לחשוב עלייך!
אני מת שנהיה חברים. תתקשרי אלי,
דן."
איזה חמוד. אני רוצה לחבק אותו עכשיו. חבל שנפרדנו. אבל היינו
חייבים להיפרד-זה ממילא לא היה מצליח כששנינו רחוקים כל כך.
הוצאתי כמה גופיות, ודחקתי אותם במזוודה. לא יהיה לי מספיק
מקום! הוצאתי מספר גדול של לבנים וזרקתי אותם לתוך שקית. ואז
ראיתי את הגרביים. הגרביים השחורות שכתוב עליהם "MADE FOR
LOVE" ואיך כמעט כל הבנים התווכחו למי אני מתכוונת במילה
"LOVE". רחלי האדימה כל היום. הורדתי את הכפכפים ושמתי את
הגרביים. מתחתי אותם על הרגליים שלי, וליטפתי אותם. היה להם בד
נעים. הורדתי את הגרביים והסתכלתי על הרגליים שלי. לא יותר מדי
מטופחות, אבל גם לא יבשות כמו אבן במדבר. בצד האחורי של הרגל
היה את הצלקת שקיבלתי כששיחקנו כדורגל בשיעור ספורט. אחד הבנים
ניסה למסור אליי את הכדור, ובטעות בעט בי אבן. אהבל. פלטתי
צחוק וליטפתי את הרגל. לא ממש בכיתי על זה שאני עוזבת. פחות או
יותר ידעתי כבר מראש. ההורים לא דיברו על זה הרבה, אבל זה היה
די ברור. המחלה אילצה אותי לעשות הרבה דברים. הלוואי שהייתי
יפה כמו פעם. המחלה כל כך החלישה אותי, ועייפה אותי. רציתי
לבקר בכותל לפני שאני עוזבת, אבל אמרו לי שאין לי מספיק זמן.
אף פעם לא ממש הייתי דתייה ואפילו לא מסורתית, אבל בכל זאת
הכותל  וב-ה' הידיעה ה-קיר של העם שלי. ולא יהיה חסר ללכת
למקום כזה לפני שאני עוזבת. לפתע היה בי דחף כזה, להתקשר
למישהו. לקחתי את הטלפון הורוד, ובלי לחשוב חייגתי לרחלי.
כמובן שהיא לא ענתה. היא בטח בבית-ספר עכשיו, הפלאפון שלה על
'שקט'. השארתי לה הודעה:
"אני מצטערת על הכול. אני מקווה שתצליחי לסלוח לי, כי אני
סלחתי לך. זה הכול היה שטויות, ואני חושבת שאיכשהו, אני כן
יתגעגע אלייך."
אני מקווה שהיא לא תהיה מופתעת מההודעה הזאת. למטה הכול היה
שקט. הורדתי את הגרביים והכנסתי אותם למזוודה. הכנסתי לשם כמעט
הכול, חוץ מבגדים שממש לא יהיו נחוצים, או שלא כיסו הרבה
במילא...
הכנסתי גם צעיפים, שני מעילים, וכובע. מי יודע מה מזג האוויר
יהיה? פתאום התחלתי לצחוק. על כל מה שעברתי כאן, פשוט צחקתי על
הכול. אפילו על לוס אנג'לס הקרה. אפילו על יאיר האידיוט. אבל
זו סתם הייתה העמדת פנים. ידעתי שזה יבוא לי. התחלתי לבכות.
הוצאתי את הכול החוצה. הרגשתי כל כך (לא) טוב. נשמתי עמוק,
וסגרתי את המזוודה והתיק. מחוץ לחדר חיכה לי המלאך. הוא היה
דווקא די נחמד, מעניין אם מרשים שם מערכות יחסים בין אנשים
למלאכים. אפילו אם זה רק ידידים. אולי בעצם אני בעצמי יהפוך
למלאך? אבל הם אמרו שאסור לשאול שאלות. אז לא שאלתי.
"מוכנה?" הוא שאל.
"כן." אמרתי, מוחה דמעה אחרונה.
פתאום שמתי לב שזה הוא, שמחה את הדמעה שלי. הוא עזר לי עם
המזוודות וטיפסנו על העננים.
"ברוך הבא לגן עדן." היה שלט ענק, עשוי מעננים בכניסה.
אלפי, מיליוני, קילומטרים למטה עמדו קבוצה של אנשים מוכרים
כשכניסה זו קידמה את פניהם:
"בית-קברות" ובמסגרת קטנה למטה "נא לכבות פלאפונים. פרחים
בכניסה-10 שקלים." הקבוצה נכנסה מייד פנימה, כולה דומעת.
אפילו 10 שקלים לא יכולים לבזבז עליי המניאקים, הא?