גרמת לי לבטוח בך
גרמת לי להאמין שזה בסדר
גרמת לי לחייך, לשמוח
גרמת לי להרגיש
גרמת לי להבין שזה בסדר
גרמת לי לחשוב שזה אמיתי.

נתתי לך לסדוק את השריון שלי, לחלחל אלי דרך אותו סדק
בזהירות.
נתתי לך להסיר את השריון שלי לחלוטין ממני,
השארת אותי ערומה ממחסה, מהגנה.
השארת אותי אמיתית, אבל פגיעה.
נתת לי לעמוד מולך חסרת הגנה.
ואז ירית את החץ,
כאשר שום דבר כבר לא עומד בדרכו, ששום דבר לא מגן, ששום דבר לא
משריין.
פגעת בי בחץ שחור,
חץ שנצבע אדום מדם.
פגעת בי והחץ השאיר צלקת.
המקום עדיין חיי, נראה לעין, אבל מת.
גרמת לי להרגיש את עצמי מתפוררת נסדקת, נשברת.

הסרתי את השריון והוא צחק עלי, כאילו אמר מראש שלא הסיר אותו.
והוא נבנה מחדש... חזק מתמיד מסתיר מכולם.
עצמתי את עיניי ולאט לאט הוא נבנה חלק חלק מעלי,
בצבע אפור כסוף מבריק, מנצנץ, מסנוור,
הוא חזק מתמיד,
הוא לא נותן לאף אחד לפרוץ אותו,
הוא לא נותן לאף אחד להבין,
הוא לא נותן לאף אחד לראות.
עכשיו כולם יראו אותו ולא ידעו שהוא קיים,

כי הוא שריון שרק אני רואה, שקוף בלתי נירא,
אבל משקף לכולם את הניצוץ שבו, את הברק.
רק אני רואה את צבעו האמיתי, רק אני יודעת שהוא קיים.
רק אני יודעת שמבפנים הוא עוד צבוע בצבעו של דם.

אבל רק אתה, אותו אחד שהרג בי חלק,
רק אתה מצליח לראות את אותו שריון, לא משנה מה אני עושה.
וגם אותו הצלחת לסדוק,
גורם לי להרגיש עדיין שזה בסדר
גורם לי לדבר
ולאט לאט מדי פעם יורה עוד כמה חצים קטנים,
כאלה שיכולים להיכנס לתוך הסדקים,
כל השאר לא יודעים.
כל השאר לא רואים.
ורק אתה, רק אתה שיורה עלי מדי פעם דרך סדקים קטנים,
היחיד שרואה את השריון,
רק בך אני בטוחת,
רק אתה היחיד שמבין,
רק אתה היחיד שגורם לי להאמין.