הלילה הם יבקרו אותי שוב, הפנים האלה.
אני עדיין לא הולך לישון, רק עוד קצת,
אבל אני כבר יודע, הם לוחשים לי, מהקירות.
הלילה הם יבקרו אותי שוב, הפנים.

אני לא זוכר מאיפה הכל התחיל,
אני רק זוכר את האחרי, הלפני,
הלפני הוא כמו זיכרון מחוק.

אולי מחר יהיה תורי לצאת,
אולי מחר הם ירשו לשמש ללטף את פני.
אני כל כך מקווה, מאז שאני פה לא ראיתי אותה,
את השמש .

לפעמים אני כועס,
לפעמים אני כועס עליהם שהם לקחו אותה ממני,
את השמש שלי, באיזה זכות?
הם אנשים כמוני, או שלא כמוני
אני כבר לא יודע, המחשבות גורמות לי לכאב.

עכשיו כבר לילה,
עוד מעט הם יכנסו לתת לי את הכדורים שלי,
אני צריך את הכדורים שלי,
בהתחלה חשבתי שאלה הם שצריכים אותי,
אבל אני מכשיר, אני רק מכשיר .

אולי מחר יהיה תורי לראות את השמש,
זה יהיה הרגע היפה בחיי ,
אני כבר יכול להרגיש אותה ,
מלטפת את מה שנשאר ממני,
את הקליפה .

למה אני מדבר ככה.?
הם צריכים להיכנס כל רגע ,
אני צריך לקבל את הכדורים שלי,
כבר לילה, כבר מאוחר .

הלילה הם יבקרו אותי שוב, הפנים האלה .
אני יודע, שמעתי את הקירות מתלחששים,
הלילה.

הם בחדר שלי, בבקשה שיתנו לי לראות את השמש, הפנים פה, הם כבר
פה .