קוצב הלב השתולל בפראות. הדופק לא היה סדיר. הזקן הערירי נשם
בכבדות וגופו היה מחובר למכשיר הנשמה גדול שדחס אוויר לריאותיו
ההרוסות. הוא נלחם על חייו.
בחדר הקטן שררה אפלולית מבשרת רעות ורק מנורת הלוגן קטנה האירה
את פניו המקומטים של הזקן. גופו התכווץ כשק רפוי עם כל נשימה
שנשם והקמטים שבפניו העמיקו ותפחו לסירוגין. עיניו היו עצומות
בחוזקה וגבותיו המדובללות היו מכווצות מעליהן. לא היה לו שיער
כלל ואת קרחתו עיטרו כתמי שמש מאפירים. דומה היה שגופו נוטה
להירקב ולהתפורר.
על יד מיטת הברזל ניצב שולחן קטן עם אגרטל פרחים על מפה משובצת
עם כתמי קפה. ליד האגרטל עמד מכשיר גדול ושחור משובץ בעשרות
מנורות ואלקטרודות. המכשיר זמזם וקפץ והרעיד קלות את השולחן.
הוא היה מחובר בכבל גס לקוצב הלב והמיר את הפעימות האקראיות
למקצב משתנה. הנורות שעליו הבהבו ונצנצו בכל פעימה.

הבליינים במועדון הענק רקדו בטירוף. המקצב השתנה כל הזמן וזה
רק הגביר את התלהבותם. הם זזו כך כבר שעות ללא הפסקה, מאז
פתיחת המועדון באותו ערב. הם היו מותשים והזיעה הבהיקה ונצנצה
מעורם כשהאורות הצבעוניים הבהבו ברקע. חולצות הבטן של הבנות
נדבקו לגופן עד כי נראו כמעט עירומות כשהצללים התפתלו ביניהן
ושערן הפך חלק ודביק. מכנסי הג'ינס של הבנים התחככו בירכיהם
השעירות המשומנות מזיעה והם הרגישו בגירוי כאשר איברם המדולדל
בא איתן במגע.
לפתע נדמו הקולות ונשמע רק צליל ארוך ודק שלווה ברחש קל של תוף
כמו לפני מצעד. הבליינים הפסיקו לרקוד והפנו את עיניהם לאותה
פינה מוגבהת שבה ישב התקליטן. הצליל הדק והתוף נשמעו עוד זמן
מה ואז צעק הדי ג'יי באנגלית אל הרחבה - ARE YOU READY?!
הבליינים נדרכו וגופם כמו נטען באנרגיה מחודשת. כשהתחדש הטראנס
ביתר שאת הם חזרו לרקוד באותו טירוף שלוח רסן שקדם להפסקה
הקצרה.

"דוקטור! דוקטור!" צרחה האחות התורנית בבהלה כשהמיטה המקרקשת
הוסעה במהירות דרך המסדרונות אל חדר הניתוח "אנחנו מאבדים
אותו!"
"זה בסדר!" באה התשובה בצעקה "כמה מכות חשמל יסדרו אותו. מהר!
תפתחי את הדלתות המזוינות האלו!"
האחות פתחה את הדלתות בידיים רועדות והחזיקה אותן כשהדוקטור
ויתר עוזריו רצו אל תוך אורות הניאון הבוהקים של חדר הניתוח.
"מהר! תמרחו את המשחה! השוקר! השוקר!" צעק הדוקטור "זמן שווה
כסף רבותיי. זמן שווה כסף!"
הוא לקח את השוקר שנזרק לידיו ונתן לגופו של האיש הזקן שתי
מכות חשמל חזקות. לא הייתה תגובה. הוא ניסה שוב. כלום. "עוד
זרם!" הוא צרח וניסה שוב. הפעם הגוף הרפוי פרפר לרגע והדופק
המשונה חזר לסדרו. כל האנשים בחדר נשמו לרווחה. הדוקטור חייג
מספר בטלפון הסלולארי שלו.
"סיאסטו? כן זה אני. לא לא הכל בסדר, כמו שסיכמנו. כן. בסדר
גמור. אני אשגיח. ביי." הוא ניתק ונפנה אל העיניים המודאגות
שננעצו בו. הוא נאנח ואמר:
"חברה הלילה לא הולכים לישון".