אני עומדת בחצר בית הספר, היום הראשון ללימודים.
מסתובבת ופתאום רואה אותך, רק עשרים מטרים ממני אבל אני מביטה
בך כאילו דרך זכוכית.
וכמו בסרטי הוליווד, אני מפסיקה לנשום לרגע, אני לא שומעת
כלום, אני לא רואה דבר מלבדך. איך זה קורה לי?
כבר שמונה חודשים שאתה מתעלם ממני, מאז שקרה מה שקרה בינינו.
דווקא בגלל הפער בגילאים, ראיתי, ואני עדיין רואה בך ילד תמים,
עדין. אבל הוכחת- גם אם קשה לי להשלים עם זה- שאתה כבר גבר עם
מאפייני פחד מאינטימיות. וכשהאינטימיות הזו הגיעה בינינו מיד
בנית חומת הפרדה.
אתה יודע כמה זה פוגע?
באמת שהיה לי אכפת ממך, ואתה נישקת ואז התנתקת.
הוכחת שאתה יכול להיות מרושע, שהפרצוף התמים שלך מטעה.
אז בעצם אני התמימה פה. החיוך שלך הפיל אותי בפח ורק עכשיו אני
באמת קולטת את זה.
תראה, אפילו לא בדקנו אם יכול היה להיבנות בינינו משהו אמיתי.
אף פעם לא דיברנו על זה אפילו, והכל בגלל הבדלי הגילאים
המטופשים האלו.
ואני לא מבינה בכלל למה אני עדיין נמשכת אליך.
כלומר, אני יודעת שזו הנשיות שבך שאני אוהבת. הרי תמיד אמרתי
שאין כמו יופי של אישה ואהבה של גבר, וזה בדיוק אתה.
מוזר, ככל שהזמן עובר ואתה נהייה יותר ויותר גבר, אתה נראה נשי
ויפה יותר.
חושב ששמונה חודשים זה מספיק זמן להתעלם? אולי אחרי שלא ראיתי
אותך חודשיים ולא שמעתי את קולך אפילו יותר, אפשר להתייחס
כבר?
אולי יכול לקרות משהו יפה.
אולי נפתיע את עצמנו וגם את כל השמרנים.
כל מה שאני צריכה לעשות זה ללכוד את מבטך עכשיו. כל מה שאתה
צריך לעשות זה לצעוד את עשרים המטרים ולשבור את הזכוכית.
משם, אנחנו נהייה בסדר.


לויברוסיל