[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן שזר
/
סקס אה לה דון

שמעתם פעם על העיר רוסטוב? עיר רוסית קטנה בדרום רוסיה? לא?
רוסטוב על הדון - גם לא אומר לכם כלום? גם לי לא. אבל יום אחד,
כשנקראתי בדחיפות על ידי העורך שלי שהציע לי בחגיגיות: "גברתי
הנאווה, מה דעתך לנסוע לרוסיה?" נחנקתי והסכמתי.
אתם הייתם מתנגדים? כל כך התלהבתי מהרעיון שאפילו לא שאלתי מהי
המשימה. הייתי משוכנעת שהוא שולח אותי לטיול בערים המרכזיות
כדי שאכין כתבת תחקיר על היהודים שעוד נותרו ברוסיה, או כתבה
על מסלולי טיול חדשים לתיירים ישראלים. אומנם לקחתי את המעטפה
עם כל ההנחיות מחדר המצב, אבל לא פתחתי אותה ולא התייעצתי עם
פנינה רק שאלתי, "מתי יוצאים?"

הרמתי טלפון לאקס שלי וביקשתי שיאכיל את הדגים, ישקה את הגינה,
ויצא עם דובי לפחות פעמיים ביום לסיבוב קצר, הוא הסכים. יש לנו
מערכת יחסים מצוינת לי ולאקס שלי, היה שווה להתגרש.
במטוס פתחתי את המעטפה. תוך כדי כך צחקתי קלילות כשנזכרתי
במשימה בלתי אפשרית: 'המידע ישמיד את עצמו תוך שלושים שניות'.
אחר כך התחלתי לבכות. לא בקול רם. למה? למה אני מאמינה לכל
אחד? למה אני לא שואלת שאלות? מישהו אמר פעם שפראיירים לא
מתים, רק מתחלפים. ואני? אני אפילו לא מתחלפת. והמשימה, אתם
שואלים? מה על המשימה? מטומטמת! אני חייבת להגיע
לרוסטוב-על-הדון ולראיין פיזיקאי שגילה תגלית שתשנה את פני
הפיזיקה המודרנית. אוף, נשמע משעמם. לכל הרוחות, אימא'לה, מה
אני עושה כאן? התבוננתי סביבי, אף לא גבר אמיתי אחד לרפואה בכל
המטוס. כולם אנשי עסקים מכובדים, אין נשים. ואני, אני צריכה
לנחות במוסקבה, לקחת משם טיסה ועוד אחת - אוף, מעצבן.
לשמחתי הטיסות עברו בשלום. קצת טלטולים, חשש בלב שיזרקו עלינו
טיל, ולפני שמספיקים לדאוג, נחיתה. רוסטוב  מזכירה את ערי
אירופה, קצת מרוטה קצת ממורטת, בהחלט לא מרשימה. ואני במונית
לפני בית קטן, שתי קומות, גינה בה גדלות עגבניות, חלונות
מסורגים ושער כבד. השער פתוח כזית, ואני נדחפת. הווילון בקומה
הראשונה מרטיט, ואישה כבדת בשר מזנקת לעברי, מנגבת ידיה בסינר
מוכתם.

"לאן, גברתי הצעירה?" באנגלית קלוקלת. כמה טוב שאני עדיין
נחשבת צעירה, אני מגיבה בחיוך.
"אני לאדון סרדיוקוב," למרות ששיננתי את השם כמה פעמים במהלך
הטיסה, אני מתקשה, "אלכסנדר סרדיוקוב," אני מדגישה כל אות
והברה, "ס-א-ר-ד-יו-קוף."
"אה," הפנים מתרחבות והעיניים הקטנות מצטמצמות עוד יותר,
"אלכסיי," היא מרימה את קולה, "אלכסיי, יש לך אורחת."
"בואי, 'כנסי פנימה, גברתי הצעירה." היא אוחזת בזרועי, ואני
חשה את מגע הברזל של אצבעותיה גוררות אותי פנימה, מפזרת חיוכים
לחתול שמן ועצל שקופץ אי שם מהארון וכמעט נוחת על ראשי.
"אל תדאגי, אין לך מה לפחד מסשה. סשה הוא חתול טוב. רק לפעמים
חושב שהוא בן אדם או כלב, תלוי באיזה מצב רוח התעורר בבוקר."
מכריחה אותי להתיישב, כלומר לשקוע בכורסא שאיבדה את תעודת
הלידה שלה, מקרבת את השולחן הנמוך העמוס עיתונים ישנים, מסדרת
הכל בערימה גבוהה ומתעניינת, "מה תשתי? כוס תה, קצת וודקה, אתם
אמריקניים שותים ויסקי, רוצה ויסקי?"
ראשי נע באיטיות, ואני מתעטשת. העיניים שורפות מהאבק העומד.
"כוס מים יהיה טוב."
"מים ברוסטוב עכשיו לא טוב, לא העונה."
"כוס קפה, אפשר?"
מגיע קפה בכוס דביקה, לאות שהמים כנראה מצרך נדיר בבית הזה,
מלווה בכמה עוגיות שאותות הגיל נראים עליהן בברור.
"אלכסיי, אולי תרד כבר?" הצעקות כל כך רמות, עד כי אוזני
השמאלית נחרשת לכמה דקות.
ואני ממתינה, עד שגרירת רגליים בפרוזדור מרמזת לי שהנה הוא
מגיע, ואחר כך דלת חורקת וגבר נמוך קומה ורחב מותניים מוליך
עצמו פנימה. לבוש חולצה שפעם הייתה לבנה, מכנסיים מתרחבים
מהסוג שהיו באופנה לפני שנים. פנים סמוקות וצפצוף קל, כאילו
סובל מקצרת, או מתרגש עד מאוד, או מעשן כבד. להפתעתי, שפתו
רהוטה, אנגלית שוטפת במבטא כבד. למרות זאת לוקח זמן עד שאני
מבינה במה דברים אמורים.

אז ככה, קודם כל הירגעו. לא מדובר בשום תגלית מהפכנית שתשנה את
פני העולם. כל הסיפור הזה על מגנטים שאפשר באמצעותם לשנות את
תאי השומן שמאפשרים הורדת קילוגרמים במהירות - ברווז עיתונאי.
אולי בעוד שנה, עשר, ביחד עם התחזית של ביבי, אפשר יהיה לעשות
מזה כסף. עובדה - הוא ניסה אותם על עצמו וזה לא עבד. לא ביבי
אלכסיי, עובדה.
אז למה לעזאזל שלח אותי העורך לכאן, בשביל סיפור מצוץ מהחזה?
אה, גם אני שאלתי את אותה שאלה וקיבלתי תשובה שאתמצת אותה
בעבורכם.
סקס. רק סקס מהסוג הנמוך ביותר. מה, אינכם יודעים, סקס הוא
הדלק של העולם. כשאשתו של ס-א-ר-ד-יו-קוף חשבה שיש כסף בהמצאה,
הסכימה להתחתן עימו ולעשות לו שני בנים. אבל אחר כך כשגילתה
שאין כסף ואין פרסום, ואין כלום, עשתה שביתת סקס. כלומר אין
סקס בלי כסף. אלכסיי פורץ בבכי מר קורע לב ומתוך היבבות עולה
מסכת כאובה של תחנונים ושידולים והבטחות.
"את מבינה, כל מה שרציתי זה רק סקס לפחות פעם בשבוע, ריבונו של
עולם אי אפשר לקבל קצת סקס בעולם הזה? הבטחתי לה שאשלם עבורו
בכל פעם כמו לזונת צמרת, שאקנה לה מתנות יפות, ואוציא אותה
למסיבות, אבל היא טענה שדיבורים כאלה מעליבים אותה וניתקה עימי
מגע, מיד אחר כך החליטה להתגרש ממני."
אני מנידה ראש כמו שלמדתי ושותקת, מאפשרת לאלכסיי לספר את
סיפורו.
"אחר כך ניסיתי אצל בחורות טובות ובחורות רעות. ניסיתי בטוב,
ניסיתי ברע, אפילו האשימו אותי בכוונת אונס, דבר שהיה לא נכון,
אבל אף אישה על פני כדור הארץ אינה מסכימה לקיים איתי יחסי
מין."
"ויש לך מושג למה? אתה דווקא יכול להיות בחור נאה," אני מגיבה,
ובליבי מוסיפה אם היית מתקלח, משנה את הגרדרובה שלך, מוריד
עשרים קילו... כאן נעצרתי. גם עשרים קילו לא יספיקו.
ואלכסיי, כמו פולניה מצויה, ממשיך ומלהג, בעוד אני הולכת
ומאבדת סבלנות. אז אלכסיי כועס, זה ברור, גם ממורמר ורוצה
להקים תנועת מחאה עממית. אבל חכו, שלא אקדים מאוחר למוקדם.
ראשית, הוא פרסם מודעה בעיתונות המערבית, שבה מציין שהוא מחפש
אישה למטרות הנאה ומוכן לשלם הרבה עבור הנאות כאלה - לא היו
בכלל תגובות למודעה. (דרך אגב הוא היה משוכנע שאני אחת העונות
על המודעה שלהוטות לפגוש אותו ובאותו ערב להיכנס איתו למיטה.)
טוב, פיסיקאי לא חייב להיות חכם במיוחד. ואלכסיי, אחרי שראה
שמשם לא תגיע ישועה, הולך ומקים תנועת מחאה עממית, עם אלפי
מצטרפים כל שבוע. תנועה שנקראת התוכנית להצלת האומה

אני מאזינה לגבר הנואם בהתלהבות את המניפסט האידיאולוגי
השוביניסטי שלו ואיני מאמינה למשמע  ירכיי. אני במאה העשרים
ואחת או בימי הביניים פור גוד סייק, הרגל שלי ממש חושקת
להתרומם ולתקוע לו במקום שכואב, אבל אני נזכרת שאני עיתונאית
מכובדת מעיר הקודש ואיני יכולה להתנהג כמו שמתחשק לי. אחר כך
אני נזכרת שאין הוא שונה מהרבה גברים שאני מכירה, הוא רק אומר
את דעתו בקול רם, ואני שותקת.
"המצע שלי טוען כי כל אישה חייבת להיות נשואה בהגיעה לגיל 25
וחייבת ללדת לפחות שלושה ילדים. את הגירושין יש לבטל לאלתר
בחוק. אה, והכי חשוב  לאישה אסור יהיה לסרב לקיים יחסי מין עם
הגבר, עימו התחתנה. וכל סירוב ייחשב עברה פלילית. רק כך נשמור
על בריאות  הגבר ויציבות המשפחה."
"זה הכל," אני שואלת בציניות.
"למה? יש לך הצעות נוספות? חכי, אני רץ להביא נייר ועט."הוא
קורע את חוטי המחשבה ואני מתעוררת. עוד אלכסיי מדלג במעלה
המדרגות, נכנסת האישה כבדת הבשר שכבר קודם פגשנו בה.
"את אולי רוצה לאכול משהו? לשתות? להתקלח? החלפתי מצעים בחדר
השינה של אלכסיי, את בטח תישארי לישון אצלנו."
דמי קופא עד שאני נזכרת ששכחתי משהו במלון שלי. אני מתנצלת,
מרימה רגלי איילה ומזנקת החוצה.

רק במלון חודרת ההכרה לראשי המטומטם ששכחתי לצלם את אלכסיי
ואין לי אפילו תמונה אחת לרפואה. אני יודעת שעלי לחזור כדי שלא
יחשבו שהמצאתי את הכל, אבל איני יכולה לשוב פן אהיה קורבן נוסף
בשרשרת ההצלחות של אלכסיי.
מה עושים?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"רוצח! רוצח!"

(החתול של צ'רלס
מנסון)


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/4/05 12:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה