אביב לונדוני. הגשם ממעט ללחלח את המדרכות ואפילו המטריה
הנצחית נעלמת לכמה ימים מידיהם של אנגלים מיובשים. התרגלתי כבר
לחליפות הקודרות, לפנים הארוכים ולעיתון הגארדיאן  מתחת לזרוע.
ברכבת התחתית הגרפיטי מתרבים  כל לילה  ואיש מלבדי כבר לא
מתרגש מהם,  והשמלות מתקצרות והולכות, מבטיחות שעוד מעט יהיה
מה להראות.

עד היום איני בטוח מה גרם לי לחזור על עקבותיי למשרד עורכי
הדין שבקומה התשעים במגדלי המילניום.  נדמה לי שחשבתי ששכחתי
את תיק המסמכים שלי. כשהגעתי למעלה, גיליתי שהמשרד כבר סגור
והתיק אינו שם. אז נזכרתי שבעצם יצאתי את חדרי במלון והשארתי
את התיק בכספת של החדר. נתקפתי בעתה מקוצרת. מיהרתי אל עבר
המעלית ולא שמתי לב שאני עומד להתנגש באישה הדורה עד מאוד, כזו
שחובשת לראשה כובע מגוחך עם נוצות  מתעקלות של פסיון. פספסתי
אותה במילימטר, שנינו נפלנו, התרוממנו, ביקשנו סליחה ומיהרנו
למעלית.

כאן היה לנו ויכוח מנומס על איזה כפתור ללחוץ. האישה האלגנטית
טענה שהכניסה היא בקומה הרביעית, אני הייתי משוכנע כי הכניסה
היא כמו בכל בניין מכובד, בקומה הראשונה. לא הצלחנו להגיע לכלל
תמימות דעים ולחצנו בו זמנית גם על הקומה הרביעית וגם על קומה
ראשונה.

המעלית החלה לרדת, קרטעה ואחר כך נעצרה בין הקומה השבעים
והקומה הששים ותשע. בדיוק באמצע. התבוננתי בפני חברתי לכלא.
היא התבוננה בי לוטשת עיניים כחולות היישר לתוך עיניי. איש לא
רצה לוותר, בסוף פרצנו שנינו בצחוק היסטרי.
"אז מה עושים עכשיו?" התחנחנה.
"ממתינים, בטח מישהו יבוא לחלץ אותנו מכאן".
"אין סיכוי, כולם הלכו הביתה. תראה מה השעה. אתה מכיר את
האנגלים הדייקנים. אנו תקועים כאן עד מחר, ולי היו תוכניות."

מיהרתי לחשב את הסיכויים שלי. אני נמצא בחברת אישה יפה במעלית
סגורה היטב. גם אם נדפוק ונצעק ונתעצבן, איש לא ישמע אותנו.
הטלפון הסלולארי לא חודר את הקירות - ניסיתי כשעליתי, הטלפון
הפנימי מקולקל - אני יודע, כבר בדקתי. אז הורדתי את המעיל
המהודר שלי מצמר גמלים,  פרשתי אותו בתנועה אלגנטית על שטיח
המעלית הרך ובתנועה אבירית עוד יותר הצעתי לגברת מקום רך
לצידי.

הגברת הנאווה התבוננה בי במבט מלוכסן כאילו אומרת, ואתה לא
מתכוון לאנוס אותי או משהו כזה, נכון? ואז הורידה אט אט את
הכפפות ההדוקות  אחר כך את נעלי העקב הדקיקות, כאילו היא
מופיעה  בפני קהל צופים חושני, התכופפה תוך שהיא מותחת את
החצאית הצרה וההדוקה שלה והתיישבה כשרגליה שלובות על המעיל
שלי. בוא, טפחה קלות על המעיל, בוא, שב לידי. התיישבתי כמו
קלוץ, בעוד הפה שלי מתחיל להזיל ריר.

"אל תתבייש," לחשה, פותחת כפתור אחד בחולצתה. "כל חיי חלמתי על
אפשרות לתנות אהבים במעלית בבניין הרב-קומתי הגבוה ביותר בעיר.
בוא," עצמה את עיניה למחצה ושרבבה את שפתה התחתונה לעברי.

הייתה לי ברירה?

להודות על האמת, מעולם לא פנטזתי על מעשי אהבה במעלית, אבל לא
אכחיש - זו חוויה שלא מן העולם הזה. ייתכן מאוד כי הגברת, שאת
שמה טרם ידעתי, מומחית בנושא, אבל אני ראיתי כוכבים, פגשתי
בירח ועליתי למחוזות חדשים. איני יודע לגבי הגברת, אבל הייתי
מסוגל באותו ערב להפרות איזה שלושה-חמישה מיליון נשים לפחות,
ולגרום אושר לחמש נשים, כל אחת בתורה. איזה מזל שהייתה לי רק
אחת, ובפעם השנייה כבר ידעתי מה היא אוהבת  (חזק ומהר) כיצד
היא אוהבת לפני (עיסוי שדיים וליקוק פטמות ויניקת טבור) ומה
קורה לה כשהיא מגיעה לשיא (צועקת אבא'לה שלי). את זה באמת לא
הבנתי, אבל מי אני שאפריע לגברת עדינה להשיג את מבוקשה.

בפעם השישית כשביקשה עוד סיבוב אמרתי, "די, נעשה הפסקה, ננוח,
נכיר אחד את השני נאכל משהו," (היו לי בכיס כמה נשיקות הרשי),
"נשתה משהו," בכיס השני, היו לי כמה בקבוקי משקה שסחבתי מהמטוס
ולא הספקתי עדיין לרוקן אותם לתוך המזוודה.

"פיין," אמרה, "הפסקה קצרה לצורך התאוששות," וחזרה ולבשה את
החולצה הלבנה שלה. את הלבנים השחורים  תקעה בתוך הארנק שלה.
הריח שנדף ממנה היה משכר ונאלצתי לנוע אחורה כדי לא לשוב
ולהשתכר ממנו. חשתי כיצד מוט הקסמים שלי מתחיל להתרומם ומיהרתי
לכסות אותו בקצה המעיל.היא צחקה, אבל לא עשתה שום ניסיון נוסף
להניח עליו יד.

ישבנו דוממים, מלקקים נשיקות הרשי ממולאות ברום, לוגמים לגימות
קטנות של ויסקי סקוטי  Chivas Regal  ונהנים אחד ממראהו של
השני. יכולתי לאכול אותה בלי מלח. לגמוע אותה לתוכי כאילו
הייתה צלופח.

"תגידי," התחלתי לאחר מחשבה קצרה, אז מה את אומרת על הגבר
הישראלי?"
היא קפצה כאילו שאלתי אותה מה דעתה על מזג האוויר האנגלי או על
המאבק באירלנד. לאחר שנייה התעשתה.
"האמת?"
"כן האמת, וכל האמת ושום דבר מלבדה," הנעתי בראשי להדגשה.
"אבל, אתה הגבר הישראלי הראשון שלי, מניין לי לדעת?" אהבתי את
נגינת קולה ואת החנחונים.
"לא, אל תגידי את זה. אף פעם לא היה לך גבר ישראלי?" עיני
נפערו, למרות שמה שאמרה נשמע מאוד הגיוני.
"רק צרפתים ובריטים, חמוד שלי. אף לא ישראלי אחד, אתה הראשון,"
ועיניה  בורקות.
"נו, אז איך את משווה אותי ביחס לגברים אחרים שהיו לך?"
"תראה חמוד שלי, שאפילו את שמך אינני יודעת, לא שזה כל כך
משנה. אני לא יודעת אם זה אתה או המעלית. אבל שניכם הייתם פעם
ראשונה בשבילי ולכן, איני יכולה להפריד ביניכם, אבל אני יכולה
לומר שבעזרתך ראיתי את הצד השני של הירח, וזה היה נפלא."

רציתי להתריס כלפיה שמעמד האישה הישראלית בסולם הסקס מאוד
גבוה, ושהגיעה העת לשפר גם את תדמיתו  של הגבר הישראלי, שזה
אחד מתפקידי כגבר ישראלי גאה וכציוני נאמן, אבל הבנתי שאין לי
עם מי לדבר.

"את כזו קמצנית," לחשתי באזנה מנסה ללעוס את התנוך העדין. חשתי
כיצד כעס קל מתרומם לו אי שם מתוך הבטן, מקום לידתם של
הפרפרים. הנה אני מתאמץ לספק את כל רצונותיה של הגברת פעם אחרי
פעם, והיא אינה יכולה להגיד שום מילה טובה פרט לעובדה שחוויית
המעלית הראשונית הייתה יוצאת מהכלל? ואני במקרה הייתי שם, ואז
נזכרתי שגם אני נהניתי מאוד, בעצם יותר מהרגיל, אז מה אכפת לי
מה היא חושבת על  הגבר הישראלי? אני עשיתי חיים משוגעים והיא,
הגב' האנגלייה המקסימה הזאת, מגיע לה ציון לשבח על כל מה שעשתה
למעני ואני לא מוכן לפרט יותר. המחשבה הזו הביאה לי חיוך.
נשכתי לה בעדינות את האזור מאחורי תנוך אוזנה ולחשתי, "אין
דבר, אני מקווה שיהיו לנו עוד כמה רגעים מרגשים ביחד."

המשפט הזה הפחיד את המעלית, שלפתע החלה לנוע. כנראה הטלטלות של
קודם עשו משהו. המעלית החלה לרדת, תחילה באיטיות ואחר במהירות
גוברת והולכת. נצמדתי אל האישה שלידי ועוד הספקתי לחשוב, איזה
מזל למות לצידה של אישה כל כך יפה וכל כך כשרונית.

הגענו חבוטים לקומה הראשונה. למזלנו, הדלת לא נפתחה בקלות,
והספקנו איך שהוא להתלבש, ולמחות את סימני האהבה בינינו.
כשפתחו את הדלת, הגברת הנאווה כבר טרחה להיטיב את הכובע שלה,
בעוד אני מעדכן את מקומה של העניבה. נפרדנו בלחיצת יד מנומסת.
אני עוד ברוב טמטומי הוצאתי כרטיס ביקור שהיא לקחה מידי בחיוך,
לובשת באיטיות מעצבנת ומעוררת חשק כפפה ארוכה ומבריקה. היא לא
הציעה כרטיס ביקור ואני רק יכולתי להצטער.

במלון מיהרתי לשלוח את מעיל  צמר הגמל שלי לניקוי מהיר, את
החולצה מסרתי במתנה לשוער, ביחד עם העניבה. היו עליה סימנים
מרשיעים, ואני זכרתי את קלינטון.

בבית  נאלצתי לבקר את רופא המשפחה שלי, בגין צריבה בדרכי השתן
והפרשה מוגלתית ממטה הקסמים, ביחד עם חום וכאבי גרון. הרופא
צקצק בלשונו ורשם לי פניצילין. באותה הזדמנות לקח לי דם בכמות
מסחרית כדי לשלול איידס ודלקת כבד נגיפית. עברו עלי שלושה
חדשים די מפחידים, עד שהתברר שהכול כשורה.

בפעם הבאה כשאצא לחו"ל אקח עימי מעיל גשם, אבל לא אשכח להוסיף
גם חבילת קונדומים בכיס הפנימי של המעיל. איני יודע אם אפגוש
עוד באחת כמו נערת המילניום שלי, אבל אני בהחלט רוצה לשוב לצד
השני של הירח.

אבל העסק ההוא השפיע עלי יותר ממה שהייתי מוכן להודות לעצמי.
עובדה, שישה חודשים חלפו לפי שהסכמתי  לנחות על מטוס בדרך
ללונדון. בניגוד לכל הגיון וחשבון העדפתי הפעם להשכין עצמותיי
במלון קטן, לא רחוק ממרכז העיר. לא רציתי בהדר והמעליות
המרופדות. אפילו בריכה או חדר כושר לא הייתה להם. את ארוחת
הבוקר הזמנתי לחדרי. קפה דלוח וקרואסון של אתמול (לכל דבר יש
מחיר - גם לצניעות). אחר מיהרתי החוצה לא לפני שנטלתי עיתון
מהערמה בכניסה. דפדפתי לראות כותרות חשובות כשעיני נפלו על
כתבה לא גדולה בעמוד הפנימי, אבל לא הכתבה משכה את עיני כמו
התמונה וכובע הנוצה.

נשמתי עמוק וצללתי פנימה. הרבה לא החכמתי כי מדובר היה בסיומו
של אירוע. איזו כנופיה של שלוש נשים וארבעה גברים, שעסקו
בסחיטה של טרף קל במעליות המילניום. גזר הדין היה מאסר של שש
שנים לגברים, ולשתיים מהנשים. לגבי השלישית לא הצליחו להוכיח
אשמתה, והיא זכתה בחצי שנת עבודות שירות בבית חולים.

ניסיתי לייצב את עצמי, אבל הלחץ בחזה גבר והייתה לי הרגשה שאני
חי על זמן שאול. לקחתי לעצמי דופק ואבחנתי שאני עדיין בחיים.
האחות במיון העיפה בי מבט בכניסה והכניסה אותי מיד פנימה, מדדה
לי לחץ דם, ודופק וחזרה כעבור שניות עם מזרק ענק ורופא צמוד.
נרגעתי רק אחרי שאמרו לי שזה כנראה התקף חרדה. ושמוטב שאנוח
היום ומחר. "בלי התרגשות מיותרת."

יצאתי החוצה וראשי עדיין סחרחר. לא כל כך בגלל ההתקף - זה חלף
לי. נדמה היה לי שראיתי מישהי מוכרת, אבל לא הצלחתי לחבר פנים
לשמות. לפעמים יש לי הרגשה שאני הולך ומאבד את זה. פעם היה לי
זיכרון מעולה לפנים ושמות ותאריכים והכול. ניסיתי להרגיע את
עצמי שאני סתם מדמיין  ודהרתי לעבר המשרד. בסופו של דבר, הרי
באתי לסגור עסקה ולא לרבוץ בחדרי מיון, או לחלום על מעליות
דוהרות..

במשרד אחרי הקפה והוויסקי, שנדחה על הסף, טרח ג'ון מילטון,
במשרד עורכי הדין, לעדכן אותי בחדשות הישנות: "אל תשאל מה היה
כאן. מזל שלא היית. כולם היו בפאניקה. מסתבר שאיזו חבורה
התקינה מצלמה במעלית וצילמה את הבחורים במצבים מביכים עם שתי
נערות נאות. אחר כך סחטו אותם בהרבה דולרים, לא נעים אה."
שתקתי רוק מתייבש בגרוני. ומילטון ממשיך: "תאר לך מי שפוצצה את
העסק הייתה דווקא פרסילה ז'ונסון, אשתו של זה מהקומה הארבעים
שקיבל התקף לב והלך - חבל עליו בחור צעיר. אשתו נדרשה להמשיך
במסורת, אך סירבה להמשיך לשלם תמלוגים על מעשים שבעלה עשה
במעלית, ואז  פנתה למשטרה ותפסו את כולם בקלות. מה אגיד לך,
היה ממש לא נעים. כמה עורכי דין אפילו במשרד הזה הלכו הביתה.
מזל שלא היית כאן כשזה קרה."  ואני, אני שמרתי על פנים קפואות,
רק הדופק שלי האיץ לתקרה.

בלילה כשסדרתי את המזוודה והבגדים, מצאתי בכיס המעיל פתק
מקומט, "אתה הישראלי הכי טוב שהיה לי. אל תדאג. את כרטיס
הביקור שלך השמדתי כמו את שאר הראיות. שמור על עצמך. מנדי."

לפחות עכשיו אני יודע את שמה ובלילה אוכל לחלום עליה מוחשית
לפני שאנסוק לצד האפל של הירח.