אני לא אוהבת את החורף, הוא מדכא אותי. את מתעוררת בבוקר,
מסתכלת מבעד לחלון ורואה בדיוק את אותה התמונה שראית כשהלכתי
לישון - חושך מעורבב עם גשם ועננים קודרים שנראים כאילו הם
כועסים עליך. בשמיים לא תלויה שמש מצחקקת, שקרניה מדגדגות את
פניך בבוקר ומעירות אותך ליום בהיר וחמים שעוטף אותך בבהירות
שלו, בצבעים הבוהקים שלו, בחמימות שלו.
החורף מביא איתו בדידות. אני כמעט בטוחה שאין לזה שום הסבר
מדעי. זה פשוט נכון. כשאת מביטה בגשם שנורה מהשמיים כמו חץ
מקשת, את נזכרת בהוא שהיה, ובהוא שהיה לפני ההוא ואיננו עכשיו.
זה נראה כאילו השמיים אוגרים את כל הדמעות החנוקות של בני
האדם ובוכים אותן פעם אחת בשנה -בחורף...
הייתי רוצה שהחורף לא יהיה קיים. חבל שאני לא יכולה לשנות סדרי
עולם.