הגענו לזמנים,
שבהם אין הרבה תקוות מחייכות מן העתיד.
ההווה מתערפל בחוסר תכלית.
אל העבר, אף שלא ראוי להיאחז בו,
אני עוד שולחת לעתים אצבעות חלושות
בניסיון לתפוס חוטים אחרונים של זכרונות יפים.
לבי פוער את פיו בעוית
ובוכה ללא קול.

אם מישהו היה מראה לי אז
כדור בדולח, ובתוכו התמונה שלנו היום,
בודאי הייתי אוחזת בך חזק חזק
באשלייה שאם אאמץ את שריריי
בכל הכוח שהם מסוגלים לו -
אצליח להקפיא את הזמן,
את האהבה, ואת הצחוק שבינינו.
שלא יזדקנו,
שלא יאפירו,
שלא ידעכו ביחד איתנו.

הייתי מלטפת את פנייך ומביטה בהן ממושכות.
הייתי צורבת בלהט במוחי
את החיוכים, הצבע והנעורים.
שומרת את התמונה
עמוק בתוך המחשבות
כדי שאוכל להשתמש בה
כבמקל הליכה,
בימים שיגיעו, אלו שבתוך כדור הבדולח.
כשחיוכים וצעדים כבר לא יהיו ברורים מאליהם.

לא היה לי אז כדור מגלה עתידות.
לא אחזתי בך בכל כוחי.
לא הקפאתי את הזמן,
ולא את הזיכרון
שכבר אינני מצליחה לשמור בתוכי.
עם כל דמעה שאני מזילה,
הוא נשטף ממני.