כיום, שעות אני יכול לשבת בשדה הזה ולהביט אל החיים בין העשבים
והפרחים, זה סוג של תרפיה. לשבת בשקט ולהאזין לקולות החרגולים
ולתנועת הנמלים. פעמים מגיעה דבורה אל פרח ומדלגת מפרח לפרח
מלקטת צוף, ואני חושב אולי זו שליחה?
מרחוק אני שומע את פצפוץ הענפים שמשמיעה היקרונית, אבל מי בכלל
יודע על מה אני מדבר. ואם לא די בזה נקישות הנקר הסורי על גזע
העץ כאילו מנקרות במחשבות שלי.

זה הכל שדה ואדמה, את אומרת לי בתוך מחשבותיי, אבל אני - אין
לי כבר על מה להביט, רק לתוך האדמה הזו שכה אהבתי. גם אם אביט
אל האופק יהיו רק שדות ירוקים ופריחות אביב שהקדים. הריקנות
מתמלאת בטבע, עת שאין לך מזור לכאב הזה הנובע מהגעגוע.

השעות חולפות וכבר מחשיך, חרקים ויצורים אחרים מחליפים את אלו
שהיו. קולות צרצרים וקרקור קרפדות משסעים את הדממה. כל תזוזה
שלי משתיקה אותם לדקה ושוב חוזר חלילה. כך אני מוצא את עצמי
מתרכז בקולות והמחשבות נדחקות. צינת הלילה מתחילה לחדור לי
לעצמות, השמים נקיים מעננים והכוכבים פרוסים לפני כמרבד. כל
ההורוסקופים מבטיחים לך אותו דבר. אותי הכוכבים האלו הכזיבו,
כמו עוד כמה דברים. השמיים האין סופיים האלו כאילו מבטיחים לך
אין סוף אפשרויות, אתה רק צריך לבחור את הנתיב שלך, או לדעת
שלא ניתן לגעת בכוכבים אם זו הדרך בה בחרת.

שחר מבקיע וקולות הלילה נדמו, ציוץ עליז של בולבולים ודרורים
אומר לי שעלי לזוז, העצמות קצת חורקות, אבל לפחות הבנתי דבר
אחד או שניים ביממה הזו.

האמנם?