הוא ביקר אותה בכל לילה,
נוגע בה באותה תחושה מעורפלת, שהשאירה אותה קפואה,
הוא ידע, שברגע שיגיע אליה, היא תהפוך לאחרת.
גם היא ידעה.
מין ציפייה לשינוי מפחיד, מין המתנה לנורא מכל.
זה כמו להמתין שידרסו אותך, ולא לזוז לצד.
זה לתת למחשבות הכי קשות שלך, אלה שרודפות אותך, שחודרות לכל
טיפת הגיון שעוד נשארה בך, ומייבשות אותה, פשוט לתת להן לרמוס
הכל.

זה להרוס את עצמך מבפנים. ולא לדעת להפסיק את זה.

היא ניסתה ללכת נגד.
היא ניסתה להפסיק את זה.
היא לא ישנה לילות, היא לא אכלה ימים,
היא ידעה, שאם תעצום עין, ואף לשנייה, היא תראה אותו מול פניה,
חיוור, עם עיניים ריקות, ופרצוף מאשים.

והוא אהב אותה, והיא אותו.
חיו כמו בסרט עם עלילה מצוינת ושחקנים יפים.
אוהבים, משלימים, מושלמים.
הם חשבו על חתונה, דימיינו איך ייראו הילדים שלהם, אפילו בחרו
להם שמות.
הם תמיד היו אחד ליד השני, בטוב וברע.

ב-10:34 בדיוק באותו לילה נורא,
הוא כבר לא היה לידה.
הוא עף דרך השמשה.
מרחק 100 מטר ממקום האוטו.

הוא מת, ככה אמרו לה בבית החולים.
בקור רוח מקפיא, אמירה שיש בה שגרה מצמררת.
שהפכה להרגל.
תחושות שאי אפשר לחוש עד שלא נמצאים במצב הזה.
הכאב הנפשי גבר על הכאב הפיזי.

האשמה לא מרפה ממנה. למרות שזו לא אשמתה.
איך תוכל לחיות בידיעה, שהחצי השני שלה איננו בחיים בגללה?
עכשיו הוא מלאך, ושומר עליה מלמעלה. שומר שהכל בסדר.
עדיין אוהב אותה, היא עדיין בלב שלו.
והיא?
היא ספק חיה ספק מתה.
מחכה ליום בו גם היא תוכל להיות מלאך שם בשמיים, שתתאחד עם זה
שנלקח ממנה.
ומחכה...