מילים כה רכות, כובלות אותה כמו אזיקים ולא נותנות לה לברוח.
תמיד המילים הנכונות, תמיד בלחישות, תמיד מלוות במבט. המבט הזה
שחדר דרך כל ההגנות שלה. המבט הכחול שעצר את הזמן מללכת. המבט
שגרם לעולם להיראות כמו גן עדן. והיא הייתה מלכת הגן. ציפורים
כחולות קלעו את שיערה ושמלתה הייתה עשויה מעננים ומפרפרים
לבנים. אפילו השמיים חייכו אליה. חייכו גם כשדמעות הגשם שלהם
זלגו. היה לה חם גם כשעמדה בגשם ללא מטרייה. תמימה בגן כאילו
טרם טעמה מפרי העץ. צועדת בשביל עלי הכותרת הצהובים אל עבר
הקשת שנראית כה קרובה. אבל גם היא נועדה להתפכח ולעזוב את הגן.
להגיח לעולם קר וקשה, להביט אל השמיים ולחכות לשווא לאהדה. היא
נועדה לגלות את האמת ולהביט בפעם האחרונה בעיניים שכה אהבה,
שכה אהבו אותה. לשמוע את אותן מילים רכות שלכדוה. ולא להבין.
הרי שבועות אסור להפר. לגלות את השקר ולחוש בפעם האחרונה את
המבט החודר, המבט שכעת כה עצוב. להקשיב לאותן לחישות שרימוה.
שגרמו לה להאמין שהיא נמצאת בגן עדן. שלא הכינו אותה לקראת
נפילתה מן הענן. ללטף בלשונה בפעם האחרונה את השפתיים שכה אהבה
לנשוך. להרגיש בפעם הראשונה את מגען של דמעות, את טעמן המלוח.
הדמעות שכעת מלוות את לילותיה. הלילות השחורים מחוסרי התקווה.
הלילות הקרים והבודדים בהם אפילו הרוח בוכה. הרוח החזקה שנכנסת
דרך החלון שנמאס כבר לסגור. החלון דרכו היא מביטה ברחוב ומחפשת
אחריו. מחפשת איש עם מעיל ארוך ומטרייה שחורה שמציל נערות
מהגשם. איש רעיל שריפא את פצעיה וגרם לה לחלום. איש ממכר
שבלכתו הותירה בעולם מזוהם ועם כמיהה לעוד. רצון עז שיחזור
וימשיך לעורר את חלומותיה. חלומות שהפכו ביעותים. חלומות
שמעירים את פחדיה ולא נותנים לה לישון. תמיד הפחד הכואב ביותר,
תמיד בהפתעה. הפתעה מבעיתה שבאה לאחר רגע של רוגע. רגע של כמעט
שלווה שמופיע רק כשעיניה עצומות. עצומות עד שנפקחו בבהלה וגילו
את המציאות. ידיה גיששו ולא מצאו איש לצדה. איש לא נמצא כדי
להרגיע ולהשכיח מראות זוועה. ובמציאות הערנית שוב חולמת רחוק.
נזכרת בשניות מתוקות שחלפו מהר מדי. נזכרת וקורעת כריות. מחבקת
את הכרית הקרועה ויוצאת את הבית. גשם בחוץ. הוא נשבע שיחזור.
והרי שבועות אסור להפר.