"תיקח אותי מפה"
"מפה לאן?" שאל,
"רחוק" לחשתי ,
"כמה רחוק?"
"חיפה, אילת, לא משנה, הכי רחוק שהגרוטאה הזאת תוכל להגיע"
נחנקתי, לא יכולתי יותר לדבר, לא יודעת אם זה היה הרצון להקיא
או לבכות אבל השתלטתי עליו והגוש הכבד בגרון ירד, המנוע הופעל
וראיתי איך אידי החלון נעלמים אט אט, האוטו התניע ונסענו.
את מה שהיה באותו לילה רציתי לשכוח, כל פעם שעצמתי את עיניי
אפילו למצמוץ אחד הכל חזר והרגשתי כאילו אני שוב שם, לכודה,
קפואה והגוש חזר שוב ושוב לגרוני עד שכבר לא יכולתי לשלוט בו,
חשבתי שאני הולכת להתפוצץ או לפחות להקיא אבל במקום זה יצאה רק
דמעה קטנה שירדה מזווית העין לאורך האף והחליקה למטה על בלחי,
הוא ראה, הגביר את החימום ואמר כשעיניו עדיין על הכביש החשוך
"אני מבטיח ששום דבר רע לא יקרה לך".
"אל תבטיח משהו שלא תוכל לקיים" לחשתי ועוד דמעה מצאה את דרכה
ללחי החמה. הוא שתק, ידע שהפעם אני צודקת ואין טעם להתווכח כמו
שהיה עושה כמעט כל פעם, בכל נושא.
העיניים שרפו לי כי לא העזתי לסגור אותן וכל גופי כאב מהיום
הארוך הזה, סוף סוף מצאתי תנוחה נוחה באוטו, כשכל גופי מכורבל.
הרגשתי את ידו מלטפת את ראשי ואת שערי, כל כך שונה ממה שהיה
הלילה חשבתי, והרשתי לעצמי לעצום עיניים, רק בתנאי שהיד שלו
תישאר שם, תגן עליי...
כנראה שנרדמתי באוטו, אני לא יודעת כמה זמן הוא המשיך לנסוע
ומתי עשה את הפרסה וחזר הביתה, בבוקר קמתי במיטה שלי ולידי פתק
: "מחר ניסע רחוק אם תרצי, אני מבטיח" ידעתי שאת ההבטחה הזאת
הוא יוכל לקיים, שאת זאת הוא יקיים, אם ארצה...