טוב אז ככה. הדבר הראשון שתלמד וזה מה שאני למדתי מניסיוני
כיועץ. וזה שלא משנה מה עברת, שמעת או אפילו ראית. יש המון
דברים מזעזעים בעולם והרבה אנשים ורגשות שונים, לכן כל מקרה
הוא יחיד ומיוחד ואין לך מושג עליו, עד שמי שחווה אותו על בשרו
לא מספר לך אותו.
הזיכרונות הראשונים שיש לי מחיי הם ממשפחת קרסון. הדבר הכי
ראשון שאני זוכר זה שאני בן ארבע בערך ואבא ואני משחקים כדורגל
והבקעתי גול ואבא הרים אותי על הכתפיים. אני זוכר שהסתכלתי על
אימא, היא החזיקה את שרלוט וניסיתי לשכנע אותה להצטרף למשחק.
אני מניח שכבר מאז היא הייתה שקטה וסגורה, אולי זה משהו באופי
שלה. היא לא הסכימה ודי התעצבנתי עליה, אז אימא, כמרגיעת רוחות
הנצחית, הביאה לנו גלידה בשולחן בחוץ ושכחנו מזה וההורים שלנו
חיבקו ונישקו אותנו ואמרו לנו שהם אוהבים אותנו שאנחנו ככה
מסתדרים.
זה זיכרון ילדות הראשון שלי, וכזו באמת הייתה הילדות שלנו -
יפה, רגועה ומלאה ברגעים כאלה. הזיכרון המאושר האחרון שיש לי
מחיי הוא מגיל שמונה. ביומולדת שלנו ההורים ארגנו מסיבת
פיג'מות לכיתה שלי ולכיתה של צ'רלי, זה היה הרבה ילדים, אבל
שמו לנו מוזיקה, ארגנו לנו משחקים והראו לנו סרטים ועשו לנו
יומולדת מאושר. אחרון מסוגו, אחריו חיכינו בקוצר רוח לחג
המולד, שבו תמיד היינו חוגגים בבית ואז נוסעים. אבל באותו חג
המולד לא היה מצב רוח טוב. היה לנו חג קודר. ארבעה ימים לפני
חג המולד אבא חטף התקף לב והוא לא שרד. ניסינו להיות חזקים
ולתמוך באימא אבל היא לא יכלה להתמודד עם האובדן וחמישה ימים
אחריו, ממש ביום חג המולד, היא התאבדה. תוך פחות משבוע כל
חיינו התפוררו כנגד עינינו. שנים חשבתי ורציתי להבין איך אימא
הייתה יכולה לוותר על בשר מבשרה, ילדיה שלה, רק בגלל שאיבדה
מישהו שהיא אוהבת. עכשיו אני מבין שבעצם גם בנו היא בחרה בדיוק
כמו שבחרה בו ואותו היא אהבה יותר. האמת אני עד היום, וייעצתי
להרבה משפחות שאיבדו אדם שהם אוהבים בהתאבדות וצעירים שניסו
להתאבד ועזרתי להם, ואני עדיין לא מבין מה דוחק אדם להגיע לקץ
העולם, למסקנה שאין לו פה כלום ולהתאבד. הרי בטוח יש משהו אחד
קטן ומסכן בעולם הזה שיתגעגע אליו אז למה לא לקחת אותו ולבנות
ממנו עולם חזק, שיעזור לך להתגבר על כל מה שיבוא בדרכך.
בכל אופן אחרי שאימא התאבדה הגענו למעון, והפחד הכי גדול היה
שיפרידו בינינו. איזה תמימים היינו לחשוב שהכי גרוע שיכול
להיות לנו זה שלא נהיה ביחד. אחרי חודש בערך ג'ני וג'ון
מישנסון לקחו אותנו אליהם. אנחנו בינינו היינו קוראים להם
מצילי הג'יג'י בגלל השמות המתאומים שלהם, אבל אשליית ההצלה לא
האריכה ימים. ג'ון היה מכה את ג'ני על כל דבר קטן: הבירה לא
הייתה קרה, האוכל לא היה מספיק חם, היה לו חם מדי בבית, היה לו
קר מדי בחוץ, התוכנית הייתה בשידור חוזר ותמיד בזמן המכות הוא
היה אומר לה שהיא חסרת תועלת שלא יכולה להביא לו ילדים. היא
במקום לעזוב אותו ולהתלונן חשבה שאם היא תביא לו ילדים הוא
יהיה מאושר ויחזור להיות הגבר שבו היא התאהבה והתחתנה. ג'ון לא
רצה את צ'רלי אבל ג'ני שכנעה אותו, היא אמרה שכדי שהיא לא
תשתעמם ותהיה לבד כשהוא יהיה איתי אז הם לקחו אותנו, רק שזו
הייתה טעות,  ג'ון צדק בהחלט, הוא לא היה צריך להביא את צ'רלי,
היו לו בעיות רבות עם נשים. לדעתי זה למה הוא הרביץ לג'ני וזה
למה הוא התחיל להרביץ לצ'רלי. ניסיתי בכל כוחי לעזור לה אבל
ראיתי איך הוא שובר אותה גם גופנית וגם נפשית. היא איבדה את
הרצון שלה, היא לא עמדה על שלה יותר, היא לא נלחמה חזרה, היא
נהייתה שקטה וסגורה, אפילו ממני. אחרי כמה חודשים כאלה הוא כבר
הגזים לגמרי. אני זוכר את הערב שהחלטתי שאני והיא עוזבים. ג'ון
היה שיכור לגמרי ומופרע עוד יותר הוא עילף את ג'ני והרביץ
לצרלי עד זוב דם. היא התכרבלה ככדור ובכתה מתחת לשולחן והוא כל
הזמן נגע בה, אני לא יודע במה בדיוק הוא נגע או עשה, היא אף
פעם לא אמרה אם הוא הרגיע אותה או... טוב אתה יודע. בכל מקרה
היה לי רעיון איך יעיפו אותנו משם. התחלתי להתפרע ולעשות צרות
בביה"ס בידיעה שישימו לב לתסכול שלי. הייתי מתקוטט הרבה. המורה
היחידה שסמכתי עליה ויכולתי לדבר איתה הייתה רייצ'ל סלואן. אין
לי מושג למה אולי באמת היה לי הבזק קצר מהינקות אבל משום מה
מהרגע שהיא אמרה לי את השם שלה סמכתי עליה. בכל אופן אף פעם לא
אמרתי לה מפורשות מה קורה כי פחדתי ממה שיקרה ברגע שיתעמתו עם
ג'ון אז המשכתי במגמה הזו בתקווה שמתישהו משרד הרווחה יעשה
ביקורת עליו. רק שלא הספקנו להגיע לזה ביום הולדת התשיעי שלנו,
שהיה הכי נורא בחיי, ג'ני עשתה עוגה וניסתה לחגוג לנו לפני
שג'ון יגיע הביתה. זה היה היום שבו פיטרו אותו אז ג'ון הגיע
מוקדם שיכור לגמרי. הוא העיף את העוגה על הרצפה ואת ג'ני גם
שיטח על הרצפה ובעט בה עד שהיא איבדה את ההכרה, ואז הוא ניסה
לגרור את צ'רלי לחדר לתת לה, מתנה מיוחדת ליומולדת תשע רק לה.
אני לא יודע מה חשבתי, אני לא חושב שחשבתי בכלל, אבל לקחתי את
הבקבוק שלו וניפצתי לו אותו על היד והוא התנקם בי, הוא ממש
הרביץ לי חזק. בקושי יכולתי ללכת אבל ברגע שהוא הלך לחפש עוד
בקבוק, אני וצ'רלי יצאנו מהבית בריצה ופרצנו לביה"ס וישנו שם
באותו הלילה. בבוקר מיס סלואן מצאה אותנו. התעוררתי מהרעש שהיא
עשתה. כשפתחה את הדלת צ'רלי עדיין ישנה. ראיתי את ההלם על
הפנים שלה שהיא מוצאת שניים מתלמידיה חבולים ומדדמים, ישנים על
רצפת הכיתה. ואז באמת כבר הסברתי לה הכול, הרי לא היה סיכוי
שנוכל לחזור לבית. סיפרתי לה שג'ון מרביץ לנו ונוגע בצ'רלי.
היא ישר לקחה אותנו לביה"ח וקראה לעובדים סוציאליים
ופסיכולוגים. הם הוציאו אותנו מהבית ושמו אותנו במעון. מיס
סלואן הייתה באה לבקר אותנו פעמיים שלוש בשבוע, ואני הייתי
מתקשר אליה כל פעם שהסתבכתי. היא היחידה שסמכתי עליה. היחידה
שהיה אכפת לה והיא תמיד הקשיבה רק איתה יכולתי לדבר. צ'רלי
ננעלה, היא ישבה סגורה בחדר כל היום עם הספרים וזהו. היא לא
דיברה ובקושי אכלה, היה אכפת לה רק מהעולם של הספרים, לשם היא
ברחה ורק בו היא התרכזה. לרייצ'ל לא היה אכפת, היא התחילה
לגלגל עניינים כדי לאמץ אותנו והתחננה בפניי שלא אסתבך כדי לא
להרוס את זה ואז ממש בערב ראש השנה החדשה רייצ'ל לא באה יותר.
הייתה תאונת דרכים והיא לא שרדה. באותה השנייה החלטתי שנמאס לי
אני לא הולך לעוד משפחה כי כל מי שכאילו מטפל בי או מת או
מתעלל בי וזהו. החלטתי להתקשח ושלא יהיה אכפת לי יותר. הייתי
ילד פרוע ומשולח רסן ברחובות פילדלפיה וזה לא מקום טוב להיות
בו אם נמאס לך מהעולם. באמת נפלתי על ג'ים, בחור בן 22, שניהל
תחתיו כנופיה של ילדים מגילאי שש ועד 20, שלא עשו כלום חוץ
מצרות. עד גיל עשר כבר הייתי מכור לסמים, אלכוהול ועישון. זה
היה כל כך קל ג'ים היה נותן לנו לעשות מה שאנחנו רוצים וביקש
מאתנו ממש מעט בתמורה. עד שיום אחד ב-94, ג'ים החליט לשדוד
מכולת. הוא חשב, מי אי פעם יחשוד בילדים קטנים. אז הוא לקח
אותי, את מני שהיה בן 12 וניל שהיה החדש, הוא היה רק בן שמונה.
הוא נתן לנו אקדחים ואמר לנו להיכנס. ניל כל כך פחד ורעד שנפלט
כדור זה פגע רק במדפים אבל מני נבהל וירה בקופאי שמת מיד. ג'ים
כמובן שמע את היריות ונסע משם ואנחנו נעצרנו על רצח. הם רצו
לתבוע אותנו כמבוגרים, בעיקר את מני, אך בגלל גילנו הצעיר
והעובדה שזו הפעם הראשונה שנעצרנו, שפטו אותנו כקטינים, בתמורה
שנאמר להם כל מה שאנחנו יודעים על ג'ים. סיפרנו להם איך הוא
מתנהג כאח גדול ואיך הוא מפתה אותך ומבין, נותן לך דרך לברוח
מהמערכת שאכזבה אותך, סיפרנו על הסמים. לבסוף את מני הם שלחו
למוסד לעבריינים צעירים אלימים עד גיל 18. זה היה המקום הכי
נורא ואף אחד לא רצה להגיע לשם, הוא באמת היה מלא בפושעים.
אותי ואת ניל שמו במוסד רגיל עד גיל 18, זה היה די נחמד. זה
היה מקום שבו לאף אחד לא אכפת, רק יש חוקים שאם תעבור עליהם
תועבר למוסד הרע. תוך שנה הייתי נקי מסמים, אלכוהול וסיגריות,
השלמתי את כל הפער והגעתי לממוצע ציונים של 90, והייתי נער
ממושמע. נחשבתי לסיפור הצלחה שם, לכזה שיש לו תקווה. ואז הגיעה
ההזדמנות שלי. אדם בשם סמואל מינלס הגיע ודיבר על ביה"ס חדש
שהוא פותח שנקרא "יד לשמיים" ואיך שמכמה בחינות הוא כמו מוסד
לילדים בעיתיים וסגור עם חוקים, אבל מצד שני הוא כמו ביה"ס
רגיל, עם ייעוץ ופעילויות ולימודים מכיתה ז' עד כיתה יב'. הוא
אמר שלרוב זה לילדים בתשלום אבל הוא רוצה לעזור, לתת תקווה גם
לאלו שטעו בילדותם ולכן כל מי שיראה נכונות ורצון ויכולת
להסתדר בעולם, הוא יעביר אליו לביה"ס. אז הייתי צריך להיות כנה
אתו, כמו שכעת אני אתך, ולספר לו הכול. וזה עבד. סמו העביר את
כל הסמכות המשפטית עליי עד גיל 18 לידיים שלו ולקח אותי לביה"ס
שלו. התאהבתי במקום, זה המקום הכי טוב להסתדר בו, יש כל כך
הרבה דברים להעביר בהם את הזמן שאין זמן להסתבך. טיפסתי על
הרים, רכבתי על סוסים, שחיתי. מסדרים את הילדים לקבוצה, לרוב
לפי הגורם המרכזי לבעיה, ככה יש גורם משותף ביניהם והקבוצה
נהפכת למשפחה שלך אתם מדברים, לומדים ועושים פעילויות ביחד.
לכל גיל יש ארבע קבוצות של עשרה ילדים, חמישה בנים וחמש בנות,
לכל קבוצה יש מדריך ועוזר. אז יש 240 תלמידים ו-48 מדריכים
פלוס סמו המנהל, אשתו שהיא הרופאה וצוות המרפאה שלה, שלוש
אחיות ועוד שני רופאים, וככה החיים מתנהלים פה. זה מעין עיירה
רחוקה מהכול ורק התושבים בה חיים. זו הייתה המשפחה שלי, תשעת
החברים האלה היו החיים שלי. גדלנו ביחד מכיתה ז'. לא תמיד הכול
מצליח ולפעמים זה מצליח טוב מדי. מהקבוצה שלנו, שדי התפרקנו
מאז סיום התיכון. אחד חזר לסורו, הוא מבוקש ע"י ה-FBI כיום,
אחד חזר להורים שלו, הוא הקים עסק עצמאי והוא נורא מצליח,
שניים התחתנו ויש להם ילד, אחת התאבדה. יש סיפורים כאלו מכל
מחזור ומכל כיתה. מישל החברה שלי הייתה אתי בקבוצה. התחברנו
כבר בגיל 12, היא הנשמה התאומה שלי. לא נפרדנו מאז. עברנו הרבה
ביחד ולמרות שתמיד היינו ביחד, לא תמיד היינו כאן, היא לא
הייתה. כשהיינו בני 16 היא נכנסה להריון, הייתי בטוח שסמו
יחטוף שבץ, אבל הוא היה ממש בסדר. לבסוף הייתה לה הפלה טבעית,
מעין הדרך של הטבע לסדר את הטעות שלו. רק שזה היה מאוחר מדי,
אימא שלה שמעה על זה והוציאה אותה מביה"ס. רק הפעם מישל סיפרה
לה מה בעלה האוהב עושה לה בלילות, בתקווה שאימא שלה תבחר בו
ותיתן לה להישאר כאן, רק להפתעתה ושמחתה אימא שלה בחרה בה. היא
העיפה את הדפוק מהבית ומישל נשארה לגור אצלה. למרות שהיינו
בנפרד שנתיים, התכתבנו ודיברנו בטלפון, והקשר בינינו לא נפרד.
מישל סיימה תיכון בביה"ס לבנות בלבד בניו יורק. עכשיו כשאני
חושב על זה, זה בעצם אותו ביה"ס שצ'רלי למדה בו. איזה צירוף
מקרים מוזר. אני התמחיתי בשחייה ובעזרת מלגת הספורט אני לומד
פסיכולוגיה ייעוץ ועובד כאן כעוזר. מישל חזרה, היא גם לומדת
ייעוץ ופסיכולוגיה ועובדת כעוזרת. הרעיון הוא שאני אצטרף
לביה"ס ואם אני וסמו נשיג את המימון, נוכל להכפיל את ביה"ס כי
זו באמת פעילות טובה ומצילה הרבה חיים, מה גם שהיא מורידה את
כמות הפשע, מסוממים ושיכורים מהרחובות. באמת עברתי המון בחיי
והרבה זמן חייתי עם כעס וטינה על הכתפיים כלפי הרבה גורמים,
שכעת אני מבין שזה לא בהכרח אשמתם, שהם ניסו לעשות את מיטב
יכולתם בנסיבות קשות ולפחות היה אכפת להם מספיק בכדי לנסות.
אני לא מאמין בכלום, האל לא נתן לי אף פעם הוכחה לקיומו והאדם.
סליחה טעיתי, יש אנשים שאני מאמין בהם, אז אני מניח שאני מאמין
בכך שהאדם יכול להרוויח את האמון שלך אם הוא יעבוד מספיק קשה
בשביל זה, ואני מאמין במקומות כמו אלה, שכל מה שיש להם להציע
לך מסביבם זה להתרכז בחיובי. אני יודע שאסור לפחד להתרחק
ממקומות רק מהפחד שאתה עלול לאבד אותם, כי אם תאבד אותם בגלל
ריחוק, הרי אף פעם לא היה לך אותם. אני יודע שאהבה זו התרופה
הכי טובה להכול ולכן צריך להתאמץ מאוד למצוא את האחת שתגרום לך
לרצות להיות הכי בריא שאתה יכול תמיד, ואז לשמור על זה. והגעתי
למסקנה שלכל אחד מאתנו יש עבר וחסרונות, אך אין זה אומר שצריך
לברוח מהם. אז החלטתי שאני אתעמת עם העבר שלי, אני אבוא לפגישה
ואכיר את המשפחה שלי בראש פתוח. אקבל אותם עם כל יתרונותיהם
וחסרונותיהם. אני אהיה אמיתי ככל שאוכל ואקווה שהם יקבלו אותי
על כל צדדי.
"אנג'ל, תודה רבה שחלקת אתי את הסיפור שלך, מיותר לומר שאתה
יכול למלא ספר על כל חוויותיך."
"נכון, אבל זה העבר ואני חי בהווה ומסתכל לכיוון העתיד. אין לי
שום רצון להיזכר עוד פעם בעבר הזה."
"זה מובן. בוא, הנה המסוק. בדיוק בזמן."
"יפה. התחלפנו בתפקידים אדם, אתה אומר אני עושה. ברור שהמסוק
בזמן, סמו אף פעם לא מאחר."
"יש לך עבודה טובה פה, מרחיקה מצרות, נוף מדהים והרבה
פעילויות."
"כן. אתה צודק. אני מניח."