בעקבות השראה שפקדה אותי לאחר קריאת הטור האישי של צחי אופיר
על עזיבתו את חיפה
נטלתי לידיי את המקלדת.
את רוב השנים הצעירות שלי (אני רק בת 20) העברתי בירושלים, עיר
במחלוקת לכל הדעות מבחינת
מגורים. לפני כשנתיים עברנו למודיעין. בזמנו נחשבה העיר למעצמת
פיתוח, עיר חדשה ונקייה
עם תושבים צעירים, משפחות חדשות וצעירות. עיר עם פוטנציאל גבוה
מאוד שגם הממשלה שמה לה
ליעד לפתח את העיר וסימנה אותה כעיר עם פיתוח מואץ. אז עברנו
למודיעין.
יכול להיות שאני לא מבינה גדולה בפיתוח, אבל מספר דברים חורים
לי בעיר:
1) מערכת תחבורה נוראית - אף עיר שמכבדת את עצמה לא מקבלת חברת
אוטובוסים שלא מגיעה בזמן (קווים שלמים פשוט נעלמים), התושבים
זועמים והעירייה שותקת. קווים פנימיים כמעט ולא קיימים ואלו
שכן מגיעים אחת לשעה.
2) מרכזים מסחריים - אדם חכם החליט לבנות את מרכזי הקניות
במודיעין כמרכזים קטנים, במספר רב, כלומר שבעה עד שמונה מרכזים
קטנים מפוזרים בשכונות, כשבכל מרכז חמש עד שש חנויות.
הבעיה מתחילה כשאין איך להגיע למרכז שאתה צריך כי הוא רחוק
(ראו סעיף 1)
וכמובן שזה לא יעיל.
3) בית קולנוע - עיר בהתהוות, עיר בפיתוח, איה התרבות?! מרכז
תרבות ביקשנו ותו לא.
4) בילויים לצעירים - יש כ"כ הרבה נוער וצעירים מעל גיל 18
במודיעין, ואין להם יותר משני מקומות לבלות בהם. הנוער של היום
הוא העתיד של העיר. נוער שאין לו לאן לבלות נוסע לת"א ומוותר
על מודיעין. במקום שהעירייה תתעייף ותחפף, תנו לנוער מקומות,
תורידו את הארנונה הגבוהה כ"כ ואפשרו לבעלי עסקים להגיע ולתת
לנו בתי קפה, פאבים, דיסקוטקים ואפילו באולינג.

עיר עם פיתוח היא דבר נהדר, אבל קצב בניית הדירות אינו הדבר
היחיד שחשוב. יש צורך אדיר להקשיב לתושבים וזה משהו שעיריית
מודיעין לא שוקלת. צריך לחשוב על הצרכים ועל הדברים שהנוער
צריך, שהתושבים המבוגרים מבקשים ולא לחשוב רק על פוליטיקה
מקומית וכיסאות מוזיקליים בעירייה.

כסיום הטור הזה אני רוצה רק להגיד שצריך להשקיע יותר מנדל"ן -
צריך לתת קול לתושבים.

זאת הכתבה השנייה שלי. פורסמה ב"NRG מעריב" במדור דעות ופרשנות
(קול העם).