עד שדודה ספי התחתנה הנשמה יצאה לכל המשפחה. היא כבר הייתה
קרוב לארבעים ולא נראה באופק אפילו צל צלו של בעל. את אלה
שהעזו להתקרב היא הבריחה בקולה הצווחני, ואלה שלא ברחו בהתחלה
נמלטו על נפשם לאחר שהכירו את המשפחה שלנו. בקיצור, היא אמללה
אותנו וכולם התפללו שמישהו כבר ייקח אותה וניפטר ממנה.

בצד מגרעותיה הרבות ורווקותה הכרונית היו לדודה ספי מספר
מעלות. קודם כל היא הייתה תמירה ודקת גזרה. די היה בעובדה זו
כדי לעצבן את הנשים במשפחה, שהיו, רובן ככולן, גוצות ומעובות
גזרה. אימא אומרת שזה הגנים היהודיים שלנו, שכנראה דילגו על
דודה ספי או שאצלה הצליחו להסתנן כמה גנים לא יהודיים, ירושה
מהקוזאקים שהטילו פוגרומים ביהודים ואנסו מעת לעת את נשותיהם.
למרות שרעיון האונס של מי מאמהותיי המזרח אירופאיות נראה לי
מופרך מיסודו, זהו ההסבר ההגיוני היחיד לגזרתה הדקה. וכך, בעוד
כולנו נאלצות לגנוח ביאוש בכל פעם שאנו נוגסות בעוגת התפוחים
המסוכרים של סבתא, זו זוללת לה כאוות נפשה ומעלה באחת את רמות
המשטמה שאנו חשים כלפיה.

בארבעים שנות רווקותה הצליחה דודה פי לצבור רכוש רב. בהיותה
בעלת מקצוע מכובד, השכילה להשקיע את כספה כך שהלך והצטבר,
ובכסף רכשה דירה, בגדים אופנתיים ותכשיטים.

מכל הרכוש הרב שצברה דודה ספי בחייה, נהנו התכשיטים שלה
ממוניטין יוצא מן הכלל אצלנו. קודם כל כי היא קנתה אותם בלי
סוף. היא גם אהבה אותם יקרים ועתירי זהב. מדי פעם הייתה מצביעה
על מי מתכשיטיה ואומרת - את רואה את זה, זה יהיה שלך פעם. אם
תהיי ילדה טובה, כמובן, ואימא אמרה, בטח שהיא ילדה טובה, מה זה
טובה? נהדרת. ואחרי שדודה ספי הלכה הביתה אימא הייתה אומרת את
לא צריכה לעשות כזה פרצוף בכל פעם שהיא באה לצהריים. כשתהיי
גדולה דודה ספי תיתן לך את התכשיטים שלה ואז אולי תתני לי איזה
צמיד במתנה, מה את אומרת?

אך מול מעלותיה התייצבו ובאו מגרעותיה של דודה ספי, ובראשן
קולה המעושן רווי הסיגריות ומיד לאחריו צחוקה הצווחני והצרוד,
צביטותיה המעצבנות ופלירטוטיה עם כל הגברים במשפחה.

שערה היה חלק ודליל, ולקראת גיל שלושים וחמש אף נאלצה מעת לעת
לחבוש פיאות נוכריות כדי להסתיר את הקרחות האיומות שנקרעו
בגולגולתה. עיניה היו תמיד מאופרות, שמלותיה הדגישו את גזרתה
המצוינת והיא טופפה לה דרך קבע על נעלי עקב דקים וגבוהים,
שהדגישו עוד יותר את קומתה התמירה לעומת קומתנו הגמדה.

כמו הימים באו המחזרים והלכו ואיש מהם לא תקע יתד של קבע.

יום אחד, הודיעה אימא בקול תרועה שדודה ספי מתחתנת עם איזה
אלמן מקנדה. אי אפשר לתאר את השמחה שקפצה עלינו. למשך ימים
אחדים התהלכנו כולנו באופוריה אל מול הרעיון שאנו עתידים בקרוב
להיפטר סוף-סוף מנוכחותה המעיקה. אבל השמחה ארכה זמן קצר בלבד.
כנראה שגם הקנדים לא מטומטמים, ולמרות קשיי השפה והבדלי התרבות
הצליח האלמן להבחין בלהיטות היתר של בני המשפחה ועשה אחד ועוד
אחד. בעצת בתו בת השתים-עשרה, שקלטה בחושי הילדה המחודדים שלה
עם מי יש לה עסק, נמלט האלמן על נפשו, ואנחנו נותרנו לנו שוב
תקועים עם דודה ספי בארוחות ערב של ימי שישי וארוחות צהרים של
שבת, מתפללים לישועה קרובה.

ואז, בדקה לארבעים, כשכבר כמעט התייאשנו - הוא הגיע. לא מלך
היופי, לא דוגמן, אבל בעל. גרוש מחיפה, עם שתי בנות גדולות,
וכסף בבנק. הפעם - בינגו! הבעיה היחידה הייתה שהוא סבל מכאבי
גב כרוניים מה שגרם לו לצלוע וללכת במעין הליכה מכופפת כמו
הגיבן מנוטרדם. חוץ מזה הוא נראה בסדר והכי חשוב -  הוא רצה
להתחתן עם דודה ספי וזה זיכה אותו באהדה בלתי מסויגת של כל בני
המשפחה שהתעלמו מהפגם הקטן, ושיבחו בקול את מעלותיו הרבות. חוץ
מזה הייתה לו דירה בחיפה, והוא היה מסודר כלכלית, וזה העלה את
קרנו עוד יותר כי אמנם לנישואיה עם הגיבן היה מחיר אותו הסכמנו
לשלם בחפץ לב כדי להיפטר ממנה, אבל לא עד כדי ויתור מוחלט על
ירושתה העתידית.

אימא אומרת שטוב שהוא מסודר כלכלית כי זה אומר שהבנות שלו
מסודרות והוא לא ילטוש עיניים לרכושה הדל שאותו, כך הכריזה
דודה ספי בכל ארוחה משפחתית אליה הוזמנה, היא מורישה בוודאות
לאחייניות הנחמדות שלה (ואני ביניהן, כמובן).

אבל האחייניות הנחמדות גילו עד מהרה שהדרך אל המטרה רצופה
מהמורות. לתדהמתנו גילינו שכאבי הגב של הדוד החדש אינם מפריעים
לו לדחוף ידיים לחזיות ולתחתונים של כל הילדות במשפחה. בפעם
הראשונה לא ממש הבנו את הקטע אבל לאחר זמן קצר זה הפך לסוד
הפרטי שלנו. החלפנו חוויות איך הוא שולח ידיים ואיך אנחנו
מסלקות לו אותן כאילו אנחנו לא מבינות מה הוא רוצה. כשהיה
מתקרב היה לו תמיד מן חצי חיוך על הפרצוף, כאילו הוא נורא מחבב
אותנו. הוא היה מתקרב ושואל במתק שפתיים: מה שלומך, חמודה? ואז
ידו הייתה מלטפת את הראש ומחליקה משם היישר לתוך החולצה.
לפעמים הוא היה עובר על ידנו בפרוזדור הצר והיה מתחכך בישבן
שלנו כאילו נורא צפוף כאן אבל אחרי הכול אנחנו משפחה, אז זה
בסדר. סלחנו לו רק כי הוא הסכים לקחת את דודה ספי. פיתחנו מיני
שיטות התחמקות, בעיקר מהקטע של ההתחככות בישבן, שהיה דוחה
במיוחד.

הסבלנות והאיפוק השתלמו ובחודש יוני הם התחתנו ברבנות בחתונה
קטנה וצנועה. דודה ספי ניפחה את מעט השערות שנותרו על ראשה
ושפכה עליהם מיכל שלם של ספריי, ומעליהן הניחה הינומה שהסתירה
את הקרחות שמאחור. את הפיגורה הדקה כיסתה שמלה בצבע קרם
ולרגליה נעלי עקב 10 ס"מ בצבע שנהב. היא הייתה מכוסה תכשיטים,
כמו תמיד, בצוואר ועל הידיים ועל האוזניים, הכול זהב טהור עם
יהלומים, וכל הערב החזיקה סיגריה בתוך פומית ועישנה בלי הפסקה
עד שבזמן החופה הרב היה צריך להגיד לה שזה לא יפה להתחתן עם
סיגריה.

אימא אומרת שבחיים מה שחשוב זה הכוונה. לפעמים אני מבקשת ליום
הולדת בגד חדש ואימא קונה לי ברחוב הרצל או בשוק הכרמל משהו
שאי אפשר בכלל ללבוש. וכשאני אומרת לה שאני לא לובשת את זה,
היא אומרת שזה דווקא מודרני מאד והצבע הולם אותי ושהעיקר
הכוונה ושילדה בגילי לא צריכה ללכת עם בגדים יקרים, כי אני עוד
גדלה.

ביום החתונה כולם היו מאושרים. מה זה מאושרים, באקסטזה. במיוחד
מהעובדה שהם עברו לגור בחיפה ואנחנו נפטרנו ממנה פעם אחת
ולתמיד. הבנות השמנות והמכוערות שלו נכחו אף הן בחתונה, והיו
לבושות בשמלות שאפילו במאה התשע עשרה כבר לא לבשו כאלה. ואני
הייתי יותר מנחמדה אליהן, למרות שבסתר לבי תהיתי אם גם להן הוא
דוחף ידיים והאם הוא מתחכך גם בישבן שלהן בפרוזדורים אפלוליים,
אבל היה לי מספיק שכל לא לשאול וסתם חייכתי אליהן חיוך מאולץ
וסתמתי.

החתונה הסתיימה, אנחנו חזרנו לתל-אביב והם התחילו את החיים
בחיפה. ובזמן שאנחנו התפללנו לבריאותו כדי שלא ייווצר מצב שהוא
מת מרוב כאבי גב והיא חוזרת לתל-אביב, היא חטפה סרטן. אימא
אומרת שהיא חטפה כזה סרטן שלא יוצאים ממנו בחיים. אשפזו אותה
בבית חולים סופני בחיפה ואימא אמרה שהסיגריות הרגו אותה. אני
חשבתי לעצמי שדווקא עם הסיגריות היא הסתדרה דווקא די טוב,
ואולי מה שהביא עליה את הסרטן זה הבעל החדש שלה שהרג אותה עם
הכאבי גב שלו והידיים שהוא דוחף לכל מקום. ואולי, חשבתי לעצמי,
אחרי שהתחתנה התברר לה שהחיים בתל-אביב עם התכשיטים והבגדים
והעקבים די נעימים גם בלי הגיבן הזה שחי אתה, ואולי תפסה אותו
דוחף ידיים פעם או פעמיים לאיזה ילדה, ואולי אחרי החתונה התברר
לה גם שהוא לא כל-כך מסודר כלכלית כמו שחשבה, רק שלא היה לה
נעים לשתף את המשפחה בזה כדי שלא יצחקו עליה, וכך היא התבשלה
עם כל התסכולים והמרירות עד שחטפה מחלה. ואחר כך חשבתי איזה
מסכנה דודה ספי ומיד באה לי מחשבה כזאת נחמדה שאו-טו-טו
התכשיטים שלי כי אין סיכוי שהיא תצא מזה. מיד הרגשתי קצת לא
נעים מהמחשבה הזאת, אבל בשום אופן לא הצלחתי לגרש אותה, ולכמה
רגעים ראיתי שהמחשבה הזאת היא בכלל לא רק שלי, ושהיא נודדת לה
מהראש שלי לראש של אימא ושל כל בני המשפחה.

בזמן שדודה ספי שכבה בבית חולים הבעל שלה לא זז מחדרה. כולם
נאנחו ואמרו איזה מסכן. עד שהתחתן עם אישה כל-כך נחמדה, ותראו
איזה אסון. ועוד אמרו, באמת איזה בעל מסור ונאמן שלא מש ממיטתה
יום ולילה. וכך חלפו להם שבועות, ומצבה של דודה ספי הלך והחמיר
ואז אימא שמה לב שהוא לא נותן לאף אחד להיכנס אליה לחדר בלי
שהוא יהיה שם, והיא אמרה שזה מוזר שהוא שומר עליה כאילו מישהו
מתכוון לחטוף לו אותה, אחרי הכל לא מדובר במציאה מי-יודע-מה,
במיוחד לא במצבה הסופני.

התחילו לדבר במשפחה על זה שאולי הוא שומר עליה שלא תכתיב, חס
וחלילה, איזה צוואה למישהו בה היא משאירה משהו מהרכוש שלה לבני
משפחתה, כי לפי החוק אם היא מתה ואין צוואה כל הרכוש שלה עובר
לבעלה, ובפירוש היא רצתה להשאיר לי לכל הפחות את התכשיטים וגם
את הדירה שלה בתל-אביב שקיבלה בירושה מסבא וסבתא, ואימא אמרה
שרק זה חסר לו שהוא ישתלט על הדירה של ההורים שלה, ולאט לאט
הלכו המחשבות והתגברו, ואימא ניסתה כל מיני שיטות להגיע לבית
החולים ביחד עם בני משפחה נוספים במטרה לנסות ולגרום לו לצאת
מהחדר ולהישאר עם דודה ספי לבד, אבל כל ניסיונותיה עלו בתוהו,
והיא לא הצליחה, גם לא פעם אחת, להישאר לבד עם אחותה, אפילו
בזמן שדודה ספי כבר איבדה את הכרתה ולא יכלה להוציא אפילו אנחה
אחת מפיה, וכשביקשה ממנו מפורשות, טען שזה פשוט בלתי אפשרי
שישאיר את רעייתו הגוססת לבדה, ואז דודה ספי מתה וכל רכושה עבר
אליו ואת התכשיטים הוא נתן לבנותיו ואנחנו לא ראינו מזה כלום.
אפילו לא חרוז מסכן.

אף אחד לא העז להגיד מילה כי אמרו שזה לא יפה לדבר על רכוש
ותכשיטים כשגופת המנוחה עוד לא התקררה, אבל בשלושים באנו לבקר
אצלו בדירה, וכנראה שעכשיו היא כבר התקררה כי הם דיברו על כל
מיני דברים ואימא שאלה אותו על התכשיטים ועל הדירה והוא עשה
פרצוף כזה של שה תמים ואמר שעכשיו הוא באבל ולכן זה לא זמן
מתאים לדבר על דברים כאלה כי הוא איבד את אשתו האהובה. ואימא
אמרה שלא מדובר בכסף אלא בעניינים סנטימנטליים של רכוש של
ההורים שלה, והוא אמר שהוא ייתן לה מזכרת מהתכשיטים שיהיה לה
סובניר מאחותה המתה, ואני אמרתי שגם אני רוצה סובניר, וזה עצבן
את אימא עוד יותר, והיא לא אמרה כלום אבל עשתה את הפרצוף הזה
שהיא עושה כשהיא עוד רגע מתפוצצת עליי. אז הלכתי לכיוון
השירותים ואז לפתע הופיע האלמן הטרי משום מקום והתחיל את השטיק
הזה שלו "חמודה, מה שלומך?" והתחיל לדחוף ידיים ולמזמז אותי
ולהתחכך לי בישבן.

מרוב הלם פתאום התחלתי לדבר, אין לי מושג למה. אולי בגלל שדודה
ספי כבר מתה ולא הייתה לי שום סיבה להתאפק כי לתל-אביב במילא
היא כבר לא חוזרת, ואולי בגלל שבלאו הכי התכשיטים כבר הלכו ולא
היה לי מה להפסיד, ואולי פשוט רציתי להתנקם בו על כל המזמוזים
של כל הילדות במשפחה שסבלו אותו בשתיקה, אז אמרתי בשקט  "תוריד
את הידיים המטונפות שלך ממני יה סוטה מגעיל, וגיבן". ובקול קצת
יותר חלש כדי שלא ישמעו אמרתי  "נכון שאת דודה ספי לא כל-כך
אהבתי, אבל את התכשיטים שלה דווקא כן, ולא סבלתי כל השנים האלה
את הצביטות שלה בשביל שהם ילכו לבנות המכוערות שלך. אז עכשיו
אתה הולך לחדר שינה ומוציא את כל התכשיטים שלה ונותן לי אחרת
אני הולכת למשטרה ומתלוננת עליך, ושלא תחשוב שאני לא מסוגלת,
כי אני גם אביא אתי את כל הילדות במשפחה שיעידו נגדך, ויש לנו
גם תמונות שצילמנו בלי ששמת לב איך אתה דוחף ידיים".

התמונות, זה כנראה מה ששכנע אותו, ולמרות שאין שום תמונות הוא
הלך לחדר והביא את כל התכשיטים במטפחת ונתן לי. ואני הייתי
מרוצה עד הגג מהנאום שלי וגם מהתכשיטים אותם הסתרתי בכיסים של
המכנסיים עד שהגענו הביתה ואז החבאתי אותם במחבוא הסודי שלי.
כמובן שלא נתתי לאימא אף תכשיט כי אז הייתי צריכה להסביר לה את
העניין עם הידיים והישבן וחשבתי שעדיף לדלג על זה כי היא לא
מבינה צחוקים. ביום האם קניתי לה צמיד מפלסטיק ואמרתי לה שזה
במקום התכשיטים של דודה ספי ושהעיקר הכוונה.