כנראה שבאיזשהו שלב התחלתי ליהנות מלשנוא אותך.
לשנוא את היחס המגעיל, את השתיקות שהפחידו אותי, את הרוע והפחד
שזרעת בי. שנה שהייתי איתך ומעולם לא סבלתי ככה.
למדתי לא לפחד, ואחרי שכבר ידעתי שזה לא בשבילי לפחד ממך יותר,
עזבתי אותך. אבל הבעיה היא שהפחד נשאר. אני משקרת לעצמי אם זה
לא כך, אבל תמיד השם רועי יעביר בי זעזוע וצמרמורת, כמו גם
הרצון שבא לפעמים לדבר איתך שוב. אבל אני יודעת, שהפחד הזה
יתעורר, והמשיכה תמשיך. יש בך משהו שתמיד מושך אותי אליך, ואז
אני לא מצליחה לברוח. תחושה נוראית. ללכת לאיבוד בתוך זרועות
התמנון שלך. לא רוצה לחשוב עליך, רק לשנוא אותך. השנאה היא מה
שמחזיק אותי מלדבר אתך שוב. השנאה עוזרת לי להתגבר על הפחד ועל
כל הזיכרונות הרעים. השתיקות וההתעלמויות, כל התחנונים שלי
בפניך שתמיד לא זכו לתשובה, כל מה שהפך אותי לסמרטוט שלך, כבר
לא אתי עכשיו. ובגלל זה אני שונאת אותך. הפכת אותי לרפש של
אדם, או חוסר-אדם. לעולם לא אחזור למקום הזה שבכה ובכה וכבר
שכח מהיכן הדמעות שלו זולגות. כבר שכחתי איך לסבול ולא רוצה
לחזור לשם. |