אצל חנה, גיסתי, יש חנוכת בית ואנחנו מוזמנים לארוחת צהריים.
הם עברו לדירת חמישה חדרים בצפון העיר, באזור יוקרתי. הכניסה
לבניין מפוארת. יש מגרשי חנייה תת קרקעיים, ומשטחי דשא עצומים
שמקיפים את הבניין מעל עבר. הקירות החיצוניים של הבניין מצופים
שיש, במרכז המדשאה פסל ברונזה ובריכת דגים קטנה. אני צועדת
לעבר הכניסה עם בני שאוחז קלות בידי כפי שנהג לעשות בעלי כשעוד
היה בחיים.
בעלי נפטר לפני שנתיים מדום לב. כך, יום אחד, במפעל. בשעה שבע
יצא לעבודה כרגיל ובשעה שמונה כבר הודיעו לי שהוא בבית חולים.
בשעה תשע הגעתי לבית החולים והוא כבר היה מת. איש בריא, פעלתן,
פתאום כך, ללא סיבה, הלך לעולמו.
נשארתי לבדי בדירה המפוארת. בחודשים הראשונים באה בתי הצעירה
לגור אתי, ואחר כך חזרה לבת זוגתה. בתי הבכורה מתגוררת בארצות
הברית. היא הגיעה להלוויה ונשארה בארץ חודש. אבל משפחתה
ועבודתה קראו לה לשוב. בני מטפל בענייני המפעל.
בני מחפש בלוח הדירות את שמה של גיסתי, דירה עשרים ותשע, ולוחץ
על כפתור האינטרקום. הדלת נפתחה בקול זמזום מבלי שאיש מדבר
אתנו, כאילו אנחנו פוסעים לעבר עולם האגדות. בכניסה לבניין יש
שוער ושיש ומראות מכל עבר. עציצים גדולים מוארים בספוטים
שיורדים מהתקרה מלווים אותי לעבר המעלית. בני אוחז בידי.
אנחנו נכנסים למעלית ובני לוחץ על הכפתור. חנה גרה בקומה
שביעית. משם, כך אמרה, רואים את כל רמת-גן ויש גם חתיכת ים.
מותו של בעלי החליף לזמן מה את העיסוק בבעיותיי הבריאותיות.
כשמישהו מת אין זמן להתעסק בבעיות בריאות שוליות. הכל עניין של
סדרי עדיפויות.
בעלי נהג לומר שאני נוחרת כשאני ישנה על הגב. הוא היה נותן לי
דחיפה קלה עם היד ואני הייתי מתהפכת על הצד או על הבטן. בתנוחה
הזאת לא נחרתי. אבל כאשר התחילו אצלי נדודי השינה לא הצלחתי
להירדם לא על הגב ולא על הצד ובטח שלא על הבטן. הייתי שוכבת
לי שם בעיניים פקוחות, מקשיבה לנשימותיו שעלו וירדו. בערך בשעה
אחת בלילה גם הוא היה מתחיל לנחור, ואז סיכויי להירדם התמעטו
כל-כך שהייתי קמה והולכת לסלון, מתיישבת בכורסא, מדליקה
טלוויזיה בווליום נמוך ובוהה באיזו תוכנית אירוח בשידור חוזר
או בפרק מתוך סדרה בלשית מלפני עשרים שנה. לפעמים הייתי הולכת
למקרר ולוקחת משהו לאכול, מקווה שהאוכל ירדים אותי. פיסת
שוקולד, פרוסת לחם, פרי.
בעלי נהג להתעורר בחמש בבוקר וללכת למכון כושר. הוא היה חוזר
אחרי שעה, מכין לעצמו כוס קפה, מתגלח, מתלבש ויוצא לעבודה. את
כל זה עשה לבד. הוא לא היה זקוק לעזרתי. לפני שהתעוררה אצלי
בעיית נדודי השינה נהגתי להמשיך לישון, ולא הייתי שומעת אותו
יוצא מהבית. גם אחר כך נהגתי להישאר במיטה, אבל בראשי הייתי
עוקבת אחר תנועותיו שחוזרות על עצמן מדי יום, כמו שעון
שוויצרי. ככה היו אומרים פעם, שעון שוויצרי. היום כל השעונים
מדייקים. גם אלה שאינם שוויצרים.
כשבעלי יצא הייתי קמה מהמיטה, גוררת את עצמי לאמבטיה, מתבוננת
במראה ונחרדת למראה העיניים הנפוחות. לא סיפרתי לאיש על הבעיה
שלי וגם לא התכוונתי לספר. זה יעבור מעצמו. העיקר לא לעשות מזה
טראסק.
כשזה לא עבר מעצמו קבעתי תור לרופא. הרופא איחר בחצי שעה.
כשסוף סוף הגיע תורי נכנסתי, התיישבתי והנחתי את התיק על
ברכיי. הרופא המשיך לרשום משהו שקשור לעניינו של זה שהיה לפני,
ורק לאחר דקות אחדות הרים את ראשו ושאל, מה אני יכול לעזור?
הסברתי לו בקצרה.
- יש איזה בעיות מיוחדות? דאגות? המצב בבית תקין? אין בעיות
כלכליות? כולם בריאים?
- לא, אין דאגות, בבית הכל בסדר, אין בעיות כלכליות, כולם
בריאים.
- וכמה זמן זה כבר נמשך?
- כמה שבועות. אני ישנה חצי שעה עד שעה בלילה. רק לפנות בוקר
אני מצליחה לפעמים להירדם.
הרופא לא התלהב מרעיון כדורי השינה, ובחוסר חשק רשם לי. הוא
הסביר שעלולה להתעורר בעיית התמכרות אם לא אפתור את הבעיה מן
השורש. לכל סימפטום, כך אמר, יש סיבה. תבדקי את עצמך. זה לא
פתרון.
באותו לילה לקחתי כדור וישנתי כמו תינוק. בבוקר לא שמעתי את
בעלי הולך לעבודה והתעוררתי בשבע. עור פני נראה מתוח יותר,
וחשתי רגועה ונינוחה.
בלילה שלאחר מכן ניסיתי להירדם בכוחות עצמי. לא הצלחתי. בשעה
שתיים לפנות בוקר לקחתי כדור, ונרדמתי. מאז התחלתי לקחת אחד
בכל לילה. כשאזלו שבתי לקופת חולים. הרופא רשם לי שוב, ואמר
שהוא ממליץ לי להתייעץ עם בעל מקצוע. כדורי שינה, שב ואמר, זה
לא פתרון.
חמש פעמים חזרתי לקופת חולים. משימת חילוץ המרשם הפכה קשה יותר
בכל פעם. לבסוף, בביקורי השישי, הודיע לי הרופא שזה נגמר. זה
יהיה לא אחראי מצדי, גבירתי, להמשיך ולתת לך כדורי שינה
שעלולים רק להזיק לך בטווח הארוך. אני מפנה אותך לאיש מקצוע
להתייעצות.
כשהם אומרים איש מקצוע הם מתכוונים לפסיכולוג או פסיכיאטר. אני
לא אישה דכאונית. אני פשוט לא מצליחה להירדם.
יש לנו מפעל מצליח לחומרי הדברה. אנחנו אנשים מבוססים וגרים
בדירה מרווחת. שלושת ילדינו בגרו ויצאו מן הבית. כולם בריאים
ושלמים, עובדים ומרוויחים לפרנסתם. יש לי עוזרת שבאה כל יום
לנקות, לכבס ולבשל. מעולם לא עבדתי מחוץ לבית.
יש לי מנוי לפילהרמונית. אני הולכת לסרטים והצגות, יש לנו
חברים. אנחנו מוזמנים לאירועים ויש לי משפחה בכל הארץ וגם
בחו"ל. פעם או פעמיים בשנה אנחנו נוסעים לחופשה בחו"ל, סקי,
טיולים מאורגנים - אני לא מצליחה להבין מה הבעיה שלי?
בלית ברירה הלכתי לפסיכולוג. אחרי שתי פגישות ראיתי שלא יצא
מזה שום דבר. שבתי וחזרתי באוזניו על סיפור חיי. הסברתי שהכל
בסדר ושאין לי שום בעיות. כמובן, כמו כולם, היו לי פה ושם
עניינים. איזה עניינים? שאל. רציתי להיות פסנתרנית אבל
כשהתחתנתי לא היו לנו אמצעים אז הפסקתי לנגן. אבל זה לא סיבה
לא לישון בלילה. בצעירותי עשיתי הפלה. עד היום אני בוכה כשאני
נזכרת בתינוקת שהפלתי בחודש השישי. אבל זה קרה לפני עשרות
שנים, ואני אישה רציונלית. אולי יש איזה בעיה הורמונלית או
משהו כזה.
הפסיכולוג המליץ לחזור לרופא המשפחה ולעבור סדרת בדיקות.
לפעמים, אמר, בעיה שנראית נפשית מתבררת כאיזה תקלה קטנה בגוף,
יתר לחץ דם, חוסר במינרל, צריך לבדוק.
הבדיקות היו מצוינות. את בריאה, אמר רופא המשפחה, יש לך גוף של
אישה בת שלושים.
לאחר חודשים אחדים שוב לא הצלחתי להירדם. הגדלתי את המינון
ולקחתי שניים בכל פעם. אחר כך שלושה. אמנם נרדמתי, אבל בבוקר
התעוררתי עם כאב ראש איום ונורא ונשבעתי שאני מפסיקה.
בעלי הבחין שמשהו לא בסדר. סיפרתי לו.
- כמה זמן זה כבר נמשך?
- כמה חודשים.
- ורק עכשיו את מספרת לי?
- לא רציתי להדאיג אותך. וגם חשבתי שזה משהו זמני ושזה יעבור.
אבל זה לא עבר. הבעיה הלכה והחריפה. אפשר להרוג סוס עם כמות
הכדורים שבלעתי.
התייעצתי עם מומחה לשינה. ביליתי לילות במעבדת שינה מחוברת
לאלקטרודות ולכל מיני אביזרים אבל לא מצאו כלום. העייפות החלה
לתת את אותותיה ונחלשתי מאד. בבקרים הייתי קמה מהמיטה בקושי,
גוררת רגליים להכין כוס קפה, בתקווה להתעורר מעוד לילה לבן.
במקום לישון חשבתי. חשבתי וחשבתי וחשבתי, והמחשבות רדפו אותי
והציפו זיכרונות ילדות ונעורים שכבר שכחתי. על מה לא חשבתי? על
הוריי, וילדותי, וחבריי ובית הספר, והמורים והגננות, וכסף
הכיס, והמלחמות, והחיילים והבגדים, והמשקפיים, וכל מיני זוטות.
קניתי עיתונים כדי להעביר באמצעותם את הלילות. ספרים לא הצלחתי
לקרוא. אני לא מרוכזת. המחשבות מפוזרות, נודדות, מדוכאות. אני
אומרת לעצמי תשני, תשני, וזה כמו לדבר אל הקיר. משימה כל כך
פשוטה נראית בעיני כמו טיפוס על הר תלול. איך אגיע לשם?
המשפחה בסוד העניינים. בעלי דיווח לילדים שיש בעיה, וכולם
התגייסו למעני. בני הצעיר מצא באינטרנט חומר על מנגנוני השינה
האנושית, והביא לי לקרוא. מה זה עוזר לי? מה אכפת לי כיצד בנוי
מנגנון השינה אצל בני אדם אם אני לא מצליחה לעשות מה שכל תינוק
בן יומו עושה באופן טבעי ופשוט.
בלילות אני מסתובבת כסהרורית, מחכה שהלילה יעבור ואצא
מבדידותי. במשך היום יש אנשים סביבי שנותנים לי הרגשה שהכל
בסדר. אבל בלילה, אני כמו ערפד, ינשוף שיוצא מהקירות ומטייל
בין החדרים. ניסיתי להעסיק את עצמי בעבודות בית - לקפל כביסה,
לגהץ, אבל לאחר זמן מה גם זה הפך קשה מדי. אני בוהה בקירות,
פותחת וסוגרת את הטלוויזיה. כולם מעצבנים אותי. הקריין עם
ה-"ר" המתגלגלת, השולחן העגול עם הדיונים שלהם ומטחנת המילים
האינסופית. אני משועממת. זאת הבעיה. אין לי מה לעשות. יש לי
חיים נוחים מדי. את מתלוננת מרוב שטוב לך, נהגה אמי לומר. מה
זה טוב לי? ממש גן עדן. בעלי קם כל יום לעבודה ושב הביתה בערב.
במשך היום הוא מתקשר פעם פעמיים לשאול מה נשמע. בקול חלש אני
מנסה להרגיע אותו.
המליצו לי על טכניקות הרגעה מהמזרח הרחוק. האנשים של המדיטציה
נחמדים ואדיבים כל-כך. הם אומרים שזה בטוח יעזור. שזה ירגיע
אותי ויעזור לי להירדם. זה כמו כדור שינה, הם אומרים, רק בלי
הנזקים. למדתי לעשות מדיטציה ובאמת לזמן מה העניינים השתפרו.
לא ברור אם המדיטציה עזרה או התקווה שנמצא לי פתרון. כך או כך,
זה נתן לי אנרגיה. בעלי סירב להצטרף אלי במסעותיי האיזוטרים
אבל לא עצר בעדי. הוא לא מאמין בדברים כאלה. הוא אדם רציונלי,
מהנדס, אין לו ג'וקים בראש. אחרי חודשים אחדים המדיטציה הפסיקה
להשפיע. לא הצלחתי יותר להתרכז בשיטה שהם נתנו לי. ניסיתי
שיטות אחרות, התייעצתי עם מומחים אינדיאנים, הודים, תימנים -
וכלום.
מותו הפתאומי של בעלי הסיט את תשומת הלב מבעיות השינה שלי. היו
דברים חשובים יותר על הפרק. הלוויה, שבעה, שלושים, ואחר כך מצב
המפעל, הירושה, כל כך הרבה סידורים. אני כבר לא זוכרת אם ישנתי
באותה תקופה. הבית היה מלא אנשים. בתי עברה לגור אתי, בני
התחיל לנהל את המפעל ונדודי השינה שלי נדחקו לקרן זווית.
במעמדי החדש כאלמנה הצלחתי להוציא מהרופא מרשמים רבים. פשוט לא
היה לו נעים לסרב לי. מה כבר יש לי בחיים, יבבתי במשרדו. אני
אלמנה מרודה, ואני מוכרחה לישון. רק לישון קצת. אתה לא יכול
לסרב.
הכדורים כמעט ולא השפיעו יותר. לנדודי השינה התלוו גם כאבי ראש
כרוניים, וייאוש שהלך והשתקע בגופי, במחשבותיי, בישותי. אף אחד
לא יכול לעזור לך, חשבתי לעצמי, אף אחד לא יודע כלום, לא מבין
כלום. את לבד בעולם. לבד.
המעלית עולה עכשיו לאיטה בין הקומות. בדרך אפשר לחשוב על המון
דברים. קומה ראשונה, קומה שניה, קומה שלישית, וכל החיים שלי
נפרשים לפני, כל המועקות. אני חושבת שכבר התרגלתי לחיות ללא
שינה. יש אנשים שמתרגלים לחיות בלי אוכל. כשהייתי צעירה עשיתי
דיאטה שהיתה כרוכה בצומות ממושכים. אחרי יום יומיים בלי אוכל,
מתרגלים. פתאום נדמה שאוכל זה הרגל וולגרי ומגושם. תחושת
הריקנות והטוהר שחשים במהלך הצום כל כך משכרת, עד שמתחשק
לוותר כליל על האוכל.
המעלית ממשיכה לעלות לקומה רביעית, וחמישית. עוד מעט נגיע
לקומה השישית ומיד לאחר מכן השביעית. אני לא מצליחה לקרוא
יותר. גם לא עיתונים. אני נעה לי במשך היום כמו צל של עצמי,
בורחת מהעוזרת שממשיכה לבוא מדי יום לנקות, לכבס ולבשל למרות
שהבית נקי, הבגדים מכובסים ואיש לא טועם עוד מהמטעמים שהיא
מכינה. גם התיאבון עזב אותי, אני מוצאת את עצמי בוכה בלילה,
מתחננת, מבקשת על נפשי. לישון, אני רוצה, לישון קצת. למה אני
לא מצליחה לישון. כשאני בחברת אנשים אני מדברת רק על נדודי
השינה שלי. איבדתי את הבושה. אני שואלת אם הם יודעים מה לעשות.
אני נתלית בכל מילה ועצה, אבל רק לרגע אחד או שניים. הייאוש
כבר כל-כך עמוק בתוכי שלתקווה אין עוד כוח להרים ראש. היא
ויתרה על סיוע.
האם יכול להיות שאני ישנה ואני לא יודעת על כך. שלמעשה מדי
לילה אני נרדמת לשעות אחדות. כיצד אוכל לדעת? למיטב זכרוני אני
מטיילת בלילות. במשך היום אני מוטלת לי במיטתי מנמנמת באפיסת
כוחות, מבקשת את נפשי למות.
קומה שביעית, דלת המעלית נפתחת. בני מחזיק את עינית המעלית
ומאפשר לי לצאת, כפי שהיה נוהג בעלי. איך זה שקברתי אותו ואני
בחיים? אני מהרהרת לעצמי. איך זה שמת לפני? אנחנו צועדים לעבר
הדלת הפתוחה. בפתח עומדת חנה, גיסתי, בפנים מחייכות.
ברוכים הבאים, היא אומרת בטון מתלהב ומאולץ. אני כל כך שמחה
שיכולת לבוא, בואו, בואו. אנחנו נכנסים, וחנה ממתינה עד שאפשוט
את המעיל הדק אותו היא מאפסנת בחדר השינה שלה, ושבה אל
האורחים. כל המשפחה שם. אחיו ואחיותיו של בעלי, שני ילדיי (חוץ
מבתי הבכורה שאינה חיה בארץ), בני דודים, נשים וילדים, כולם
התקבצו לשמוח בשמחתה. ריח התבשילים נישא מכל עבר. השולחן ערוך
בשלמות, וילדיה של חנה עוברים בין האורחים עם מגשים של חטיפים
קטנים וכוסות שתייה.
אני לוקחת קוביית גבינה שבתוכה נעוץ קיסם כמו לצאת ידי חובה.
אין לי תיאבון. בני המשפחה לוחצים את ידי הרפה ואני מבקשת
לשבת. בני מוביל אותי לעבר הכורסה ואני מתיישבת באפיסת כוחות.
לאט לאט אני מתאדה ואינני נראית עוד. האורחים טרודים בשיחות
עירות על ענייני היום, בני מפלרטט עם בנות הדוד הצעירות, חנה,
גיסתי, עסוקה בסידורי ארוחת הצהריים האחרונים, ואני קמה מן
הכורסה ומתחילה לנדוד לי בדירה. איש אינו מבחין בי. כמו אוויר
אני עוברת מחדר לחדר, השירותים, המקלחת, פותחת את הדלת, נכנסת
פנימה ומתבוננת במראה הגדולה והמבהיקה שפרושה על פני כל הקיר.
אני כל-כך קטנה במראה הזאת, כחושה, הבגדים תולים עלי, עיני
שקועות ועורי מקומט. שערי צבוע אמנם, אך חסר ברק. אני פותחת את
ברז המים ומרטיבה את פני כמו מבקשת ליישר בעזרת המים את
הקמטים. סוגרת את הברז, מנגבת במגבת האורחים, יוצאת מן המקלחת
וסוגרת את הדלת מאחורי. אני ממשיכה לסייר בדירה, מגיעה לחדר
השינה, הכל מבהיק, חדש, נוצץ. בחדר השינה יש דלת נוספת, אני
פותחת אותה ויוצאת אל מרפסת שמש קטנה. החלון סגור, אני פותחת
אותו, ומתמסרת לרוח הפרצים שנושבת לעברי.
הבעיה בקומה השביעית, אני נזכרת בדבריה של חנה, שיש רוח פרצים.
ממש סופה. אי אפשר להחזיק חלון פתוח. אני רועדת מקור. ועוד רגע
הקור חולף ונעים לי. אני מפקירה את גופי הכחוש אל הרוח. איש לא
בא לחפש אותי. אני יכולה לשמוע במעומעם קולות צחוק ושיחה
ערנית. אם אני שם או לא שם זה לא חשוב. איש לא חש בחסרוני. אני
מיותרת. המחשבה על היותי מיותרת נעימה לי. כאילו יש באווריריות
הזאת סוג של נחמה. למה לתפוס מקום של מישהו? למה להקשות על
הצעירים? העולם שייך לצעירים. אם אני כאן או לא כאן - זה לא
משנה. חיי הם רוח פרצים שמישהו ביקש לכלוא בחוץ, לסגור עליחה
חלון, לאסור עליה להיכנס ולשבש את מהלך חיינו.
אני מתכופפת על אדן החלון כדי להתקרב אל הרוח, כדי לחוש בנשמת
אפה. אני לא מתבוננת למטה כי אין לי מה לחפש למטה. אני מתבוננת
למעלה, לעבר השמים. באופק הרחוק רואים חתיכת ים קטנה. אני
חושבת אם אתאמץ מאד אוכל להגיע במעופי עד לים. אני נזכרת עכשיו
שאני יודעת לעוף. זהו סוד שמור ביני לבין עצמי. איש לא יודע על
כך.
אני מתרוממת ועפה. במעופי אני חולפת על פני נופים רבים, אני
גבוהה מעל לדברים, מחוץ לדברים. קרובי המשפחה שלי מתרחקים
ממני. קול צחוקם ושיחות החולין שלהם הופכות לקשקוש עמום, ועוד
רגע הכל נעלם. שקט משתרר. רק קולה של הרוח שורק באזני, בפני.
גופי קל, חסר משקל. אני פורשת ידיים. תמיד ידעתי לעוף. זו לא
משאלת לב. זהו חלום שמתגשם. חלום אחד אחרון שמתגשם.
|