יום שישי - פיגוע בתל-אביב במועדון הסטייג'.

הלב מתחיל לרטוט, כבר חודש שלא דיברתי איתה אני, בלי הרבה
מחשבות מיותרות, בלי לחשוב שבעצם היא חתכה, היא לא רוצה.
מרים טלפון, מתקשר, היא עונה, אומרת אתה לא מאמין ובוכה... מה
היא בוכה?

כמה דקות שהיא בוכה בטלפון ונרגעת, אומרת לי בשנית, אתה לא
מאמין.
מה? מה אני לא יאמין? היא מספרת לי שבאותה שנייה שהיא סיימה
לקרא את היצירות שלי בבמה, באותה שנייה שהעכבר לחף על לחצן ה X
, באותה שנייה שהחלון נסגר, הטלפון צלצל.

זה הייתי אני.

אני שומר על קור רוח, מנסה לעכל מה זה אומר שהיא עדיין משוטטת
ביצירותיי בבמה?

והיא מספרת לי שהיא חושבת עליי, מה? למה? למה חתכת? אולי זה
חזק ממך? חזק ממני?

אני, כאילו השאלות יוצאות מעצמן שואל אם יש לה מישהו, חבר, בכל
זאת עברה כבר חצי שנה.

היא עונה בשלילה, ואני ספק מופתע לטובה, ספק מאושר, מבולבל.
היא מספרת לי שהיא יצאה עם כמה גברים, סיפרה להם עליי. מעניין,
היא מנסה לחפש משהו אחר? או לספר לעולם כמה היה לה טוב איתי?
מבולבל, מתוסכל.

היא שואלת מה איתי? מה עבר עלי בתקופה שלא דיברנו. ואני
סיפרתי, לא בפרטים מדויקים, על אותה אחת.

אותה אחת שהייתי במיטתה, שנשקתי לשפתיה, שליטפתי את שערה ואת
עורה, היא שומעת ונראה כאילו לא מפריע לה. מה? לא מפריע לך? את
אוהבת אותי? ואם לא אז למה לקרא את יצירותיי? מה לעזאזל קורא
פה?

שוב מוצא את עצמי מבולבל, מתוסכל.

באותו ערב מוזר, יום שישי, נסעתי לקיוסק, קניתי בקבוק בירה,
נסעתי לים החניתי את האוטו וכיביתי אותו.

האזנתי לרחש הגלים, גל אחרי גל, קצף אחרי קצף, וחשבתי, חשבתי
כמה זמן עד שהבנתי, שוב אני נכנס לדיכאון, לאותו דיכאון
שהצלחתי באיזשהו מקום לצאת ממנו. התנעתי את האוטו נסעתי הביתה
והלכתי לישון.

למחרת בערב, יצאתי, ביליתי נהניתי, שתיתי והרגשתי מסובב וטוב,
וכאילו לא קרה דבר, התחלתי עם מישהי חדשה, יפיפייה, גבוהה,
נחמדה, אך גם הפעם כמו בחלק מהפעמים הקודמות, היא אינה
מעוניינת.

אחרי כמה זמן נסעתי הביתה, ספק מאושר מזה שהתחלתי עם בחורה ספק
מתוסכל, מבולבל.