שוב מדמיינת מערכת- יחסים עם מישהו שלא מבחין בי.
פעם הוא הבחין, רק ראה אותי בבוקר ונהיה מאושר, אמר שאני
'מחזיקה אותו שפוי'...
היינו יכולים לשתוק שעות אבל להבין.
ואני לא יודעת אם זו אני שגרמתי לו להפוך לגבר טיפוסי,
אגואיסט.
אולי זה הצבא, אולי הלחץ שמסביב.
כשהוא התקשר אחרי תקופה ארוכה של חיים אחרים, סיקרן אותי שוב.
המון רגשות נשיים, נסעתי אליו. משתדלת לא לעבור את המהירות
המותרת.
וגשם התחיל לרדת, וקור חורפי שנכנס עמוק.
בדיוק לפני שנה נסעתי אליו כי ידעתי שאמצא אצלו חום, ידעתי
שהוא יחבק אותי. יגיד לי מילים כמו שרק הוא יודע.
שמחתי לראות אותו, להרגיש את הזיפים שלו על הלחי.
לעודד אותו מהחברה שעזבה אותו, מהשנאה העצמית שגדלה.
לשים עליו את הראש, ולנשק אותו.
כשהשיער שלי נתפס בין האצבעות, והנשימות שלו נותנות משמעות
שונה וכחולה לצלילים המכניים של הסמיתס'. שעתיים במיטה שלו, רק
נשיקה.      
ולפני שהוא מפשיט אותי מעצבים על בחורה אחרת, ואני מבינה כמה
קלה אני בשבילו עכשיו, עוצרת.
יוצאת לגשם, סיגריית-עצבים.
כמה התגעגעתי אליו, לחספוס הגברי שלו. לנגיעת ה'כאילו במקרה'.
מכבה בכעס את הסיגרייה. מצטערת שלא נשארתי איתו בין הסדינים,
משכיחה ממנו את ההיא שהלכה. וחוזרת לכמה רגעים לתקופה של לפני
הגיוס.
כמה הוא העריץ אותי.
ורועדת מקור, אני עומדת בכניסה לחדר שלו, מקשיבה לו אומר שהוא
מעדיף שאני אלך עכשיו (...ושלא אפגע, הוא צריך להיות לבד).
כמו זונה. קופצת בשיחת טלפון פשוטה, עושה מה שאומרים לי.
מתבלבלת. והגשם מספיק להרטיב אותי במרחק הבית שלו עד המכונית
שלי, אבל לא מצנן את הכעס שבולם אותי מלבכות. לא מבינה אותך,
אבל מסתדרת איתך איכשהו. ומגיע לי יותר טוב ממך מסננת כל הדרך
משם.
שנה עברה, והוא לא מתקשר.
הייתי רוצה רק לשמוע את הקול שלו, שוב להרגיש את הזיפים.