בתקופה האחרונה אני לא בוכה.
זה לא שאין לי על מה, כי תמיד אני אמצא.
זה לא שאני לא מרגישה צורך כי הבכי תמיד משחרר אותי.
הוא פשוט מגיע עד נקודה מסויימת בגוף ונעצר.
ואני מרגישה אותו מנסה לצאת אך הוא נעצר.

הבכי תמיד עזר לי להתמודד עם כל מצב. עצב, שמחה, בלבול,
התרגשות, פחדים, כאב, אכזבה, תקווה, הזדהות.

בחודשים האחרונים אולי אני לא מתמודדת עם דברים.
הכל חולף לי מול העיניים ואני נשארת אדישה או שאולי אני מנסה
להתעלם ממה שקורה?
אבל על מי אני עובדת בסה"כ? רק על עצמי...

והנה, אני מודעת לכך. אני מודעת ותוך כדי שאני כותבת אני גם
אומרת את זה לעצמי שוב ושוב ושוב ושוב.
אני רוצה לבכות...
למה זה נתקע?

אני מתחילה כרגע את אחת התקופות היותר מבלבלות שאי פעם
עברתי... אני מבולבלת, פוחדת, מפוחדת, שמחה ועצובה.
המון זמן רציתי שמשהו ישתנה והנה עכשיו שאני שלושה שבועות לפני
הסוף אני מתחילה לפחד ולקוות שאולי הזמן יעצר קצת. למרות
הסקרנות ולמרות שתכלס די נמאס לי להיות שם.
כל תחושה שאני חשה יש לה שני צדדים. אני לא שלמה עם כלום.

הלוואי ויכולתי להושיב את עצמי בכוח ולהכריח את עצמי לבכות. כי
אני יודעת שברגע שדמעה אחת תדגדג את לחיי השאר כבר ינזלו
מעצמן. אבל איני יכולה. זה לא אמיתי. בסופו של דבר הרי הדבר
הכי קטן יוציא את הכל ואני אתרוקן לי וארגיש אדם חדש... השאלה
מה יהיה אותו דבר שיגרום לי לאיבוד דעתי.

פעם הזדהתי עם קטע שיהונתן גפן כתב... "ענת בוכה ולא יודעת
למה", היום אני שואלת את עצמי- ענת לא בוכה ולא יודעת למה...