סגרתי את השבת האחרונה שלי בצה"ל. האחרונה בהחלט!
(קטע זה, אגב, נכתב ב 18.2.05).
כמעט שומדבר לא מצליח לרגש אותי כשאני יודעת שזה ממש ממש
הסוף.
שבת אחרונה מרגשת במן חוסר ידיעה שכזה כמו השבת הראשונה.
אני מתבוננת על הכל בפעם האחרונה באותה סקרנות בה התבוננתי
בשבת הראשונה שסגרתי.
הפעם זו התרגשות שונה, היא חבויה. אני חשה בה עמוק בפנים אבל
קשה לי לעכל... מוזר לי לדעת... מתקשה מאוד מאוד להפנים.
אף פעם לא הרגשתי כ"כ נינוחה ושלווה במהלך שבת כמו שאני מרגישה
הפעם. החלטתי למצות את אותן תחושות מיוחדות שלא אחוש בשנית
ואולי, אולי אני גם מרגישה צביטה קטנטנה בלב של עצב. עצב מעורב
בהמון שמחה כי הרי מעתה ואילך יהיו לי את כל השבתות שבעולם
לעשות מה שנפשי חפצה.
לעבוד, לישון, לרקוד, לבלות, לעבוד, לקרוא, לכתוב.
לא יהיה מי שיקבע באיזה שבת אני בבית ובאיזה לא, באיזה שעה
אחזור מהבסיס... ואני סקרנית לדעת מה צופן לי העתיד... על אף
שזה לא הולך להיות קל, אבל מסקרן מאוד.
ואותה סקרנות שמדגדגת אותי כבר לא מעט זמן, מדגדגת בי יותר
ויותר ככל שחולפים הימים ואותו תאריך מיוחל מתקרב.
אני סקרנית לראות מה יש בחוץ ומרגישה מוכנה להיות אדם לעצמי,
חופשיה ומאושרת, בגבולות המתאימים לי.
איני חייה את העתיד, אני ממשיכה לחיות את ההווה ולנצל כל רגע
בזמן שנותר לי להיות במסגרת הזו. אני לא אוהבת אותה אך היא
נוחה לי. משתדלת שלא להתרגש ממפקדים מעצבנים- ויש הרבה, פקודות
מפגרות, תרגילים, לילות לבנים, אוכל מגעיל ובאמת שלא חסר. ברור
לי שאני אתגעגע. כי עד כמה שאני לא חופשיה במסגרת הזו, אני
מאוד מאוד חופשיה כי אין לי ואף לא דאגה אחת על הראש.
אני יודעת מתי אני קמה כל בוקר, מה אני לובשת, מתי פחות או
יותר אני חוזרת, עדיין יש לי את אותו תירוץ שאני חיילת והערבים
והסופי שבוע זה הזמן שלי להתפרק.
אני יודעת שאני אתגעגע לתקופה, לאווירה, לחבר'ה, לשקט הנפשי.
לכן איני מרשה לעצמי יותר מדי לחשוב על השחרור יותר מדי. אי
אפשר שלא בכלל כי בכל זאת... זה כל כך קרוב.
אני מנצלת כל יום כאילו היה האחרון. ואני נהנית.
אפריל 05 תמיד נשמע לי כ"כ רחוק.
מוזר לי להגיד את זה... אני משתחררת... איך שהזמן טס.