אני רוצה לנסוע לחלל אחרי השחרור. אני עדיין לא יודעת איך אני
אעשה את זה בדיוק אבל החלטתי, אני רוצה לטוס לחלל, להיות
אסטרונאוטית.
אמא שאלה אותי למה ועניתי לה שפשוט שם הכל שונה ממש, שאין שם
מלחמות ואויבים. גם אמרתי לה שבחלל הכל ממש יפה ואפשר להסתכל
על הכל מרחוק, בלי דאגות.
אמא אמרה לי שאני משוגעת אבל אם זה מה שאני רוצה אז בסדר, אני
אהיה אסטרונאוטית.
עבר שבוע והיום מתחיל הקורס. התאספנו כולם, 35 חבר'ה במין
בניין גדול כזה עם מכשירים ותמונות בשביל ללמוד איך להיות
אסטרונאוטים.
35 אנשים, זה מלא, לא ידעתי שכל כך הרבה אנשים רוצים לטוס
לחלל. טוב נו, מילא, הם בטח ייפלו בפסיכוטכני.
הקורס עבר לי די מהר, חודשיים שלמים למדתי קשה, התאמצתי ממש
(כי אמרו לי שצריך להתאמץ) ושתקתי. אמא אמרה שאם אני רוצה לטוס
לחלל אני צריכה לסנן קצת, לדעת מה להגיד ומה לא. בגלל שלא ממש
הבנתי מה אני יכולה להגיד ומה לא החלטתי פשוט לשתוק רוב הזמן
ולהנהן בראשי. פחדתי שבגלל פליטת פה אני אכשל בקורס וכל
החלומות של לטוס לחלל לחפש עולמות חדשים ייעלמו כלא היו.
הקורס נגמר והגיע היום המיוחל. מתוך 35 אסטרונאוטים לעתיד
סיימנו 5. היום כולנו נוסעים לחלל בשעה 14:00 בדיוק מתחנת החלל
הבינלאומית באשקלון.
אמא ואבא באו להיפרד ממני כי הם לא יראו אותי מלא זמן וגם
החברים שלי באו. אף אחד לא האמין שאני אהיה אסטרונאוטית. שאני,
בכבודי ובעצמי אטוס לחלל. נפרדתי מהחברים ומאבא וגם מאמא,
אמרתי לה שאני אוהבת אותה ושהיא גידלה אותי טוב. שאני אנסה מדי
פעם לכתוב לה בדואר אלקטרוני מיוחד כזה שעובר בין הכוכבים. היא
ניגבה דמעה ונראתה כל כך גאה שהרגשתי שבאמת אני שווה משהו
עכשיו.
המראנו, האוזניים שלי התפוצצו כמעט מרוב לחץ אבל הייתי מוכנה
כי לימדו אותנו בקורס שזה יגיע. אח"כ היה חם מאוד ופתאום קר
מאוד. הגוף שלי התחיל לרעוד אבל בסוף הוא התייצב.
עכשיו אני בסדר, אני מסתכלת מהחלונות בחללית ורואה מרחוק את
כדור הארץ, בצד השני אני רואה גושים נוצצים שנראה לי שזה
גלקסיות אחרות מלאות עולמות אחרים. איזה מראה, איזו התרגשות
ואיזה כיף לי. אני בחלל באמת. הכל שחור ויש כוכבים נוצצים
שנראים ענקיים ממש, לא כמו שרואים אותם מהארץ.
וואו, אני נשבעת לכם שבחיים לא ראיתי משהו כל כך יפה כמו זה,
הכל מטושטש כזה ומיוחד.
פתאום פיצוץ חזק ממש, או או. יוסטון, יש לנו בעיה. משהו פגע
לנו בחללית ויש גם אש. מרחוק אני שומעת אנשים צועקים וצורחים
וגם נראה לי שאני נפגעתי כי נוזל לי דם מהראש. אני מחפשת מישהו
רגוע ונורמלי שיגיד מה קרה אבל כולם בשלהם, צורחים. אני מנסה
מהפלאפון לשעת חירום שלי ליצור קשר עם העולם ואין קליטה. פתאום
שמעתי זעקה מחרידה, כל כך עצובה ומלאת בכי, הבנתי שהקול הזה
יוצא מגרוני ושאני נפצעתי ממש קשה, הכל דם וגם נראה לי
שהרגליים שלי לא זזות יותר. שתקתי. אין לי מה לעשות. אני אחכה
שיבואו להציל אותי.
נראה לי התבלבלתי ואני לא בחלל באמת. בחלל לא קורים דברים
כאלה, אין שם פיגועים ואנשים לא סתם נפצעים. שם הכל יפה ממש
ומיוחד.
עכשיו הכל כבר נראה אחרת, אני מרגישה שהגוף שלי קיבל את
הגזירה, אני מניחה את הראש בעדינות על הרצפה ועוצמת עיניים.
מתפללת שאמא שלי תדע שאני אוהבת אותה תמיד ושכולם יתגעגעו אליי
כמו שאני אתגעגע אליהם.
לאט לאט המחשבות עוברות לעולם אחר אך שנייה קודם לכן אני שומעת
בחדשות שטיל קאסם נפל על אוטובוס בדרכו לאשקלון. יש נפגעים.