כשנכנסתי למשרד שלה הייתי לחוצה. לחוצה כמו שלא הייתי מעולם.
הידיים שלי רעדו והרגשתי שלמרות הקור העז והרוחות בחוץ מבפנים
אני בוערת מרוב חום. היא היתה מנומסת וקמה לכבודי, לחצה לי את
היד וקרצה לי. גרמה לי להרגיש שהכל סבבה ואין לי מה לדאוג.
נשמתי לרווחה.
היא ביקשה שאספר לה על עצמי.
אם יש משהו שאני תמיד נתקעת בו זה לספר על עצמי. תני שאלה
ספציפית, תני מידע מבוקש אבל לא בצורה כללית כל כך- "לספר לך
על עצמי...."
היא אמרה שהיא רוצה שאני יספר לה על עצמי  בכל זאת, נראה לי
שהיא ניסתה לבדוק את היכולת שלי להתבטא ולענות על שאלות קשות.
אז סיפרתי.
התחלתי באיך קוראים לי, איפה אני גרה, מה עשיתי בחיים עד כה
ומה הציפיות שלי לעתיד. סיפרתי על המשפחה שלי ועל החברים שלי
וגם על אלו שאני לא כל כך אוהבת ואפילו נתתי לה סיבות הגיונית
לחלוטין. ואז היא שאלה מה אני הכי אוהבת לעשות ולמה, אמרתי
שאני אוהבת לצייר כי זה מרגיע, שאני אוהבת שמש כי היא יפה
ועושה לי לחייך, אמרתי גם שאני הכי אוהבת את הים, כי הוא יפה
ומיוחד והצבע שלו עושה לי הרגשה נעימה מבפנים, חמה כזאת.
סיפרתי לה שאני אוהבת לקרוא כי לפעמים זו הדרך היחידה להתעלם
מהעולם הרשע הזה מסביבי ולהתרכז במשהו דמיוני יותר ובבעיות של
אחרים.
אח"כ היא שאלה למה הגעתי דווקא אליה ולמה לא שלחו אותי למישהי
אחרת. הסברתי שלא ממש היתה לי מילה בעניין, שברגע שניתקו אותי
מהחשמל ישר שלחו אותי למשרד שלה, בלי להתייעץ ובלי לשאול אם
מתאים לי.
היא סימנה לבחורה שנראתה כמו הפקידה שלה שתצא החוצה ולאחר
שנייה היא חזרה עם הבחור הענק הזה שהסביר לי לאן ללכת קודם
לכן. הבחור הענק הזה נתן לי יד ואמר שסיימתי את הטיפול להיום.
האישה הנחמדה שעד עכשיו לא היתה מאיימת כלל פתאום הפכה לאויבת
ואמרה לי שאני אחזור אליה בעוד כמה ימים, לאחר טיפול חשמל
נוסף.
כרגע כבר אין מי שיעזור לי. כולם פה משוגעים אני אומרת לכם...
עוד באותו יום עברתי את הטיפול האחרון, הייתם צריכים לראות
אותי כשהוא נגמר, השיער שלי הזדקר כלפי מעלה והפנים שלי היו כל
כך לבנות שאם היה פורים, הייתי זוכה מקום ראשון בתחפושת לאלי
לוזון. גם היה לי מין חיוך דבילי כזה ואידיוטי שהיה מרוח לי על
השפתיים, באמת שלא הבנתי מאיפה הוא הגיע. אני נתתי פקודה
להפסיק לחייך אבל זה לא מקשיב לי, זה לא מפסיק.
כשנכנסתי מס' ימים לאחר מכן לאישה החצי נחמדה וחצי אויבת היא
הסתכלה עליי במבט מרוצה ממש ואמרה שאני נראית טוב. היא שאלה
אותי לשלומי וחוץ מלמלמל ולחייך ולצחוק כאילו מישהו באופן אישי
מאתגר לי את המוח, לא יצא לי כלום.
האישה חייכה מרוצה ואמרה שסוף סוף הבראתי ועכשיו אני יכולה
ללכת הביתה, כי אני נורמאלית כמו כולם, באותו ראש. הייתי
מופתעת והבנתי פתאום למה עד עכשיו לא מצאתי אוזן קשבת ומישהו
שיבין אותי באמת. הבנתי למה התכוונו כולם שאמרו לי שאני לא
נורמאלית ושאני שונה. אז חשבתי שהם היו ציניים, עכשיו אני
מרגישה כמו אחת מהחבר'ה.