כששמעה את הדפיקה בדלה היא התרגשה. התרגשה כל כך עד שהלב שלה
דפק כל כך מהר שנשימתה כמעט ונעצרה. זהו, אמרה לעצמה, הוא חזר
ועכשיו הכל יהיה בסדר, הכל ישוב לקדמותו. הוא נכנס והיא עמדה
מולו כלא מאמינה.
היא לא האמינה שכעת הם מתחילים חיים חדשים, שעכשיו הוא איתה
לתמיד והיא לא צריכה יותר לחכות לטלפונים ולמכתבים, שעכשיו
כשתבכה, הוא יהיה שם לנגב לה את הדמעות, עכשיו כשתרצה לצרוח
הוא יצרח יחד איתה ובכל פעם שהיא תצחק היא תוכל לשתף אותו והם
יצחקו יחד.
הוא חזר משם, מהמקום השחור הזה שבו כלום לא ברור, שלא ידוע מתי
יצא הביתה, שכלום לא צפוי והארון הבא שיצא משם יכול להיות שלך,
שם כל יום הוא יומו האחרון של מישהו שלרוב יהיה חבר, ידיד או
מכר שראית פעם כשעברת במחסום או באוטובוס. הפנים שיופיעו
בעיתון תמיד ייראו מוכרות ואם לא לך אז לזה שישן איתך באוהל.
הוא חזר מהמקום הזה בשלום, הוא לא האמין אבל הוא יצא ללא
שריטה, רק זיכרונות והרבה עצב. עצב על חבריו שנפלו, על הזוועות
שראה ועבר. הרבה עצב.
עכשיו הם ביחד, הפעם לתמיד. שלוש שנים הם חיכו לרגע הזה, לרגע
בו הם יוכלו לתכנן חתונה וילדים, יוכלו לדעת שמעכשיו זה הם יחד
נגד העולם כולו, שעכשיו כלום כבר לא יקרה.
בלילה הוא קם מהמיטה כדי לשתות מים ומהמטבח שמע את הטלוויזיה
פועלת. חדשות. הקריינית אמרה ששלושה חיילים נהרגו הלילה
בפעילות צה"ל בדרום לבנון. שמותיהם טרם פרסמו. הוא התיישב, תפס
את ראשו בידיו ודמעות החלו זולגות מעיניו.
בפעם הראשונה הבין שהוא לא שם יותר. שהמקום הזה שהביא לו רק
צער וכאב כעת מתמודד בלעדיו והוא לא יכול יותר לשמור על חבריו,
להתנדב לצאת לפעילויות רק בגלל שהוא לא רוצה שחבריו ייפגעו.
הוא לראשונה הבין איך זה נשמע מרחוק ונדהם לגלות כי מות חבריו
הפך להיות כותרת משנית, שהציבור כבר הורגל בחיילים הרוגים ואם
זה לא הבן של המנכ"ל בערוץ 2 או של איזה שחקן מפורסם בקאמרי אז
כנראה שזה אפילו משני מאוד עד כי מזכירים זאת רק בחדשות הלילה.
לבסוף הוא נרדם. שקע בשינה אינסופית שקיווה לא להתעורר ממנה
לעולם.
היא נשקה על מצחו והגישה לו ארוחת בוקר למיטה, מלאה בכל טוב.
היא רצתה שירגיש בבית. שיידע שהיא אוהבת אותו לא משנה מה ושהיא
כאן כדי להקל על הכאב. הוא נשק לה וחיבק אותה ולא עזב. בראשו
היו תמונות של מלחמה, של הרג ודם. הוא לא יכל להתנתק וכל מה
שרצה היה לשכוח מהכל ולהמשיך בחייו. אבל איך? מה עושים עכשיו?
איך ממשיכים?
בערב הם נסעו לביקור אבלים אצל משפחה שכולה שבנם היה חברו הטוב
ביותר מהצוות. הוא חיבק את אמו ואמר לה שהוא מצטער כל כך. שהוא
היה נותן הכל כדי שזה לא יקרה. היא בכתה ואמרה לו שככה אלוהים
רצה, ושתורו כנראה עדיין לא הגיע. הוא נפרד לשלום והם המשיכו
בדרכם.
על הכביש המהיר בדרך הביתה משאית שחצתה באור אדום התנגשה בהם
בחוזקה. כל חייו חלפו לפניו, הוא החזיק בידה של אהובתו, אותה
נשבע לאהוב לעולמים, הוא ניסה לדבר אך מפיו לא יצאה מילה. הוא
הסתכל עליה, יפה כתמיד, עיניה עצומות והיא נראית רגועה ושלוה.
הוא רכן אליה, עצם את עיניו ונרדם יחד איתה.
בעיתון הבוקר, בכותרת משנית קטנה, בצבע שחור לבן בעמוד אחד
לפני הסוף נכתב כי שני צעירים מאוהבים יצאו לדרכם האחרונה יחד
ומצאו את מותם בתאונת דרכים בכביש החוף. מועד הלווייתם טרם
נקבע.