מה הוא לא עבר בחייו? מה הוא לא ראה?
הוא כבר עשה הכל והיה בכל מקום אפשרי, הוא נגע בכל פיסת שמיים
אפשרית ובכל חלקת קרקע עלי אדמות. השנים הרבות שחי לא נראו
שהשפיעו על פעילותו. אבל בפניו היה ניתן להבחין שהוא כבר תשוש.
נראה כי היה שותף בכל כך הרבה אירועים, עצובים ושמחים כאחד,
שאנשים רבים חלפו על פניו. חלקם אהב וחלקם פחות אבל תמיד הסתכל
על כולם ותמיד הקשיב.
עבודתו לא נתנה לו מנוח מזה שנים. כל קמט על פניו נראה כי מסמל
תקופה אחרת בחייו.
מדי פעם בכה אך זה היה נדיר. הבכי בא לו בעיקר בימי החורף
הקרים בהם היה מתבודד וחושב על מה שעשה. אך גם הבכי היה מגיע
לעיתים רחוקות מאוד. נראה כי כבר מורגל היה בכל. על פניו היה
ניתן לראות כי היה מורגל בזעקות כאב וצער, שעבר כבר כל כך הרבה
אימהות שכולות ואבות זועקים ומייבבים מרוב עצב. הוא כבר ראה את
שנאת האדם בשיאה אך גם את השמחה בימיה היפים ביותר. הוא ראה
ניצחונות ואהבות, התרגשות והתחדשות ואף ידע לשמוח יחד עם כולם.
אך לרוב כשניגשו אליו היה זה מתוך כעס וכאב, אנשים היו מורגלים
להאשימו בכל דבר שקרה, ידעו להגיד דברים כה נוראיים עד כי ליבו
היה נשבר. אך בשמחות הוא היה צופה מהצד, כמשקיף. אז איש לא היה
בא ואומר תודה או אפילו זורק חיוך מזדמן. אבל הוא שתק, שתק
הרבה. שתק והביט מלמעלה כתמיד.
אתמול, בפעם המי יודע כמה, ישב הוא לבדו על הכיסא הגדול
והמפואר שלו, עם הרשימות ועם כוס הקפה וחשב. הסתכל מטה על
העולם והבין שגם היום יצטרך מישהו להצטרף אליו, לממלכת הנצח.
מישהו יעזוב את ביתו לתמיד ומעכשיו יהפוך להיות בן אלמוות, חלק
מהמערכת שמפעילה את העולם. אבל מי זה יהיה...
לפתע שמע זעקה מוכרת, זעקת כאב של משפחה שאיבדה את כל עולמה בן
רגע, זעקה של פרידה, אמא ואבא שכל עולמם חרב עליהם, אחים
ואחיות שמעכשיו יילכו רק בצל אחיהם שנפל, חברים שלא ידעו עד
רגע זה ממש מהו מוות ומהי משמעות הפרידה הנצחית. הוא ניגש אל
הדלת ופתח אותה. שם ניצב בחור מקסים, יפה תואר וחזק, חיוך חצי
עצוב וחצי שמח על פניו, קצת מפחד אבל גם מתרגש מהלא נודע. האיש
הכניס אותו פנימה, מזג לו כוס קפה שחור והסביר שיש בפניהם
מלאכה רבה. אמר שמחר יהיה עליו להיפרד לתמיד מחייו הקודמים.
הבחור כבר לא חייך חצי חיוך, הוא הסביר שיש לו חברה שם למטה
שהוא אוהב מאוד, הוא אמר שאמא שלו לא תוכל לחיות בלעדיו ושאבא
שלו עדיין לא סלח לו על החלטותיו. הוא לא רוצה עדיין ללכת
מהעולם ולהמשיך הלאה. הוא לא מסוגל להתרחק... דמעות החלו
זולגות על לחייו ויבבה של ייאוש נפלטה מפיו. הוא הבין כי תמו
חייו וכעת הזמן להתחיל מהתחלה, אנשים חדשים, משפחה חדשה ואהבות
חדשות.
האיש התקרב אליו עד כדי מגע, הניח את זרועו על כתפו ועודד
אותו. הסביר כי בקרוב יגיעו אנשים נוספים והוא לא יהיה לבד,
הוא אמר לבחור שכעת הכל נראה זר ואפל אך הדברים ישתנו בקרוב,
שפה זה לא כמו למטה, פה קורים ניסים אמיתיים. לעיתים הם לוקחים
חיים אך תמיד זה בשביל להציל חיים של בן אדם אחר. הבחור הסתכל
מבולבל על האיש ואמר שהוא לא מבין, שהוא בסך הכל הלך לצבא כי
אמרו לו, נלחם כי זה מה שהמפקד רצה שהוא יעשה ופתאום הוא פה,
ללא הכנה ובלי שאף אחד שאל אותו. עכשיו כל מה שיישאר ממנו זה
קבר, פיסת סלע קטנה עליו חרוט שמו, מקום אליו יעלו קרובים
ויבכו.
למחרת נפרד הבחור מכל עולמו, מאהובתו ומשפחתו, מחבריו ומשונאיו
והחל בחיים חדשים. הוא נזכר כי האיש אמר לו שכל חיים שנלקחים
הם בשביל להציל חיים אחרים. הוא שוב חייך חצי חיוך. חצי שמח כי
הציל חיים אך גם חצי עצוב כי למה דווקא הוא?! בפעם האחרונה
הסתכל על כולם ובליבו אמר שלום. מעכשיו הוא ממשיך הלאה, לחפש
נשמות אבודות, להביט ולהקשיב הרבה, בעיקר להקשיב. האיש אמר לו
שפה כל הזמן מקשיבים למה שקורה למטה, מקשיבים וסופגים את כל
העלבונות והצער. מקשיבים ומקבלים את הבאים אחרינו לעולם שאחרי.
בעיקר מקשיבים, חוץ מזה לא עושים הרבה...
בדמעות אחרונות נפרד והלך לאיש שכעת הפך להיות כל עולמו, כל
חבריו וכל מכריו. אמר שהוא מוכן להתחיל במסע. האיש חייך והורה
לו על הכיסא שלידו. "בוא בני, שב ותקשיב..."
הבחור ישב והאיש עצם את עיניו לראשונה מזה שנים. הוא נשען
אחורנית על הכיסא ונרדם. ידע כעת שנפש חדשה ממלאת את מקומו
ותפקידו בעולם שאחרי תם. הוא כבר היה תשוש ומלא חוויות מהחיים
הללו.
מה הוא לא עבר? מה הוא לא ראה? הוא כבר עשה הכל והיה בכל מקום
אפשרי.
עכשיו תורו של הבחור...