פרולוג
אין לך סיבה להיות נרגשת, או לפתוח דלתות בכוחות פיזיים
אשליתיים. הרחובות עמומים, יודעי כל הפכו לדמויות הכרחיות,
ואת בונה מסביבך מדורות. מעגלים, מעגלים של מדורות קטנות.
מאז אותו היום בני נוער הפסיקו לבנות חומות, כולם עברו
למדורות. יקומים מקבילים, לאו דווקא, נראים איך שחושבים.
אני פותחת דף חדש אל מול שחר, מתפללת שתחזרי בשלום,
שתהווי איזשהו חלק, תהיי איזושהי מישהי בעולם הזה.
אך תקוותי הן לשווא. מה חשבתי לעצמי? איך יכלתי להתלות אך
ורק על סמך חלום קטן? פיסת חיים וורודה ולא אמיתית.
אבדת בגן של וורדים, ונישרטת. האם זה לא נחמד לבנות מגדלים
פורחים בכזה ביטחון מושלם כשהצד השני יודע מלכתחילה שהכל
אשלייה? האם זהו לא הפשע אנושי המושלם?
תהני ממנו, תהני ממנו כמה שתוכלי, הכאב לא ישאר שם לנצח,
לצערי. ואני מצד אחד- מפחדת מהטרוף.
אך מצד שני,לא מצליחה להתאפק מלהזיק לך, מלהכאיב לך כל כך,
מלדעת שאת, בעזרת עמוד שידרתך המעופף ברוח קיץ, ישבר
לרסיסים, זה יאכל אותך מבפנים. כן, זהו דינו של חולה הרוח
המתקתק. חולה הרוח המוגזם.
בין ארבעה קירות, תשאי ראשך אל העולם המזוייף.

"יכלנו לחיות כאן לנצח, פרופסור. באמת שכן. אבל המיילדות לא
מסכימות לבעלי נכס לנשוף על הגופות הטריות, על אלו שחשקת.
תן, תן לילדה כדורים צבעוניים ויפים, שישתיקו כל מערכת
חיסונית. הסתכל עלייה- גבעול קמל. זבל האנושות. פריחת הריקבון.

יש איזשהו אוקסימורון מר. אבל משהו מצחיק, כמו ליצנים עלובים
ועגומים
במסיבות יום הולדת של ילדים בני שבע עד שמונה.
תן לה את הכדורים הצבעוניים, לפרחחית, תכניס אותה לקופסא
של קהות חושים, של חוסר שליטה או תזוזה. תן לה, נו ! אתה לא
יודע שהיא זו שביקשה?"
והפרופסור אומר: "לא אתן לה, לא אתן. כי אם אתן כל בימת
ההופעות שלה, בשניה אחת בלבד, תסגר.
הרי היא לא באמת רוצה. יש את חולי הרוח ויש את האובר-
פרפקציוניסטים. האמן לי, ידידי נמוך הקומה,
היא לא באמת צריכה את זה. עכשיו לך לך. לך אל המיילדות. שמור
על מצפונן נקי."

אתם רואים?? רואים אתם?! הרי איש אינו מושא לאמון! מה היא כבר
רצתה, פירחחית מסכנה חסרת תשומת לב גברית אמיתית?
בסך הכל את הכדור הקטן. היה מכניס אותה-בחינם- אל עולם
צבעוני.
הפחד אינו מבויים, למרות הכל- לא משנה כמה מעשים רעים יעשו כדי
לקבל תשומת לב, הכדור הצבעוני הזה, הוא דרך
למוות ישיר. "אבל את לא עד כדי כך שווה כדי לבחור בחיים."

אל תצחיקו אותי. כן, א-ל תצחיקו אותי.

ואז לפתע, שמענו שלושה עוברי אורח מדברים. על סף מתלחששים.
המשורר: את בטח לא רצינית, גברת חשפנית יקרה.
אני בתור משורר- יש לי אופי של מחלה.
את יודעת..כאלו שבשביל מרשם צריך לשכב על ספה.
לגולל את כל סיפור חייך בתוך שעה תמימה.
כשבסופה אתה מרוקן את כיסייך הגרומים.
מה אני אומר,
כבר היה עדיף לי לשלם בשביל עכוזה של אישה.

גברת חשפנית: אדוני המשורר,
בוא לא נכנס לפסים אישיים. אבל אחר כך אם תרצה,
ארקוד בשביל כמה גרושים. רק זכור-
בלי מגע!
[מחטיפה לו סטירה]

אשת מוסר: ילדה מסכנה, היא בטח חושבת שתשומת הלב
האולטימטיבית מונחת בכף ידו של יצור ממין זכרי.
הו, כמה איוולת. [מצחקקת בקול]
הייתם מאמינים?
אני כאישה מוסרית ודעתנית,
אני בזה לילדות. הילדות היא בסך הכל תקופה מטופשת.
תנו לה את הכדור,
היא זקוקה לזה. אינכם רואים??
המסכנה- אפילו המציאות קשה עליה.

המשורר: אשת מוסר נתנה לי השראה,
אפילו כתבתי שיר:
בין ערביים,
או בן שלושים-
כל יצור זכרי עם מתנת בין רגליים,
יספק את התרגיל.
אז תסופק הדעת, וגם אותם האיברים.
אך למרבה הצער-
כדורים נבלע כמטורפים.

גברת חשפנית: מה זה משנה אם לא ינתן הכדור?
הריי בלאו הכי בסופו של דבר היא תרצה בו.
שמעו לי,
אני חסרת תשומת לב.
אני יודעת איך תשומת לב גברית מגיעה,
ואיך באותה המהירות היא נעלמת.
בסוף היא תגמור בצומת מסויימת.

תשלטו בחושים שלכם, למען השם. היי טינופת! תשלוט בעצמך.
אמא תתן לך פליק.

הפרופסור כמובן שמע את כל השיחה.
צחוקו הדהד ברחבי העולם. פיתחי דלת שגויה, ותשלחי אל הסד.
כמה כמונו את מכירה? קרענו בשבילך פיסת חיים הזויה, והעולם
שותק.
ממש כמו שהוא שתק בשבוע שעבר.
פדופילה, רצח, אונס ובגידה. תצחקי, תצחקי כמו שאלוהים צוחק.
אחר כך נשחוט לך איזה איבר.

העבד: "הייתי מת לבחון אותך כהמלכה שלי..."
הגבירה: "אני יודעת".
העבד: "ואת לא היית רוצה לבחון את הכישורים שלי?"
הגבירה: "לא."
העבד: "למה?"
הגבירה:" אני לא מעוניינת בשרותייך".
העבד: "אפשר לשאול למה?"
הגבירה: "אני פשוט לא מעוניינת".

הגל השיטחי של הדור השיטחי, אין להצילם. בשירים מיסינטרופיים.
אימפרוביזציה גאונית, הם קוראים לזה.
אויזו אשלייה.
ואשת מוסר אז תאמר- אני בגילם הייתי הרבה יותר חכמה.
הסדרים רומנטיים, אם תרצו או לא תרצו. אני חותמת על הכל לפני
שאני עושה.
ואז המשורר יגיב- אני נושם מעצם האושר האישי שלך.

כמה כמונו את מכירה?
אז תרשי לעצמך ליפול
וקחי אותנו.

(כמובן שרק עם מרשם מהפרופסור)

1/2005