כל כך שמח...שכמעט יורדות דמעות...

כשאמיר נכנס לתא של ישראל, הוא לא ממש ידע מה מצפה לו. הגבר
בשנות השלושים לחייו, עם זקן שחור ומבט בוחן וצעיר בעיניו.
אמנם היה בבתי כלא בעבר, אך לא באחד כזה. כשרק ראה את ישראל
באותו תא קטן ומאובק שתאם באופן כמעט מושלם את זקנו האפרפר.
זכור לו, שבמבט ראשון לא ידע לעמוד על תוכנו. הגבר המבוגר, ישב
בתוך התא על מיטתו. ועיניו שהורמו רגעית מהספר אותו קרא בחנו
לרגע את אמיר. ואז חזרו לשקוע להן, אט אט. ולהמשיך בקריאה
כבעין מאום. אמיר, שפשף את פרקי ידיו הנקיים מהמתכת הכבדה,
נכנס לתא והתיישב.

"בני אדם באשר הם, הם יצורים מסובכים. שמחפשים עומק ותהיות על
טבעם ותועלתם של דברים. אבל זוהי עצם העשייה שמובילה לדברים,
ולא המחשבה. היא כשלעצמה חסרת תועלת". "זאת אומרת שאתה אינך
חושב?"."מתי שאני רק יכול..."

היום הזכור ביותר לאמיר מישראל הינו ללא ספק יום פגישתם, מעל
לכל. ישראל המשיך בקריאתו את הספר, אמיר מסתכל אל מחוץ לחלון
התא. מקבל, בשקט ומחשבות את מקום מגורו החדש. רגליו משולבות על
ממעל למיטה, ראשו נח אחורה ועיניו בוהות בתקרה כאילו היו
השמיים. ובאותו יום לא החליפו השניים מילה.

"כמו בית לשבלול". "כמו מה לשבלול?"."בית, כמו בית לשבלול. אתה
הבית שלך עצמך, ולא תוכל לעזוב את עצמך. ומכוון שאתה הבית של
עצמך, אין שום חשיבות להיכן גופך הגשמי נמצא בכל רגע"."אלא אם
אתה בצרפת...". "אחחח...יבוא יום ותבין".

ישראל היה מוזר מעט לעיני אמיר. זאת אומרת, הוא לא נראה מוזר
או התנהג מוזר או משהו בסגנון בתחילה. אבל משהו בהתנהלות שלו
היה שונה מזה של אנשים אחרים.

"אני ישראל.". "כן, אני אמיר." "זה לא אכפת לי כל כך שקוראים
לך אמיר". " מה?" " אמרתי שזה לא אכפת לי שקוראים לך אמיר".
"וככה אתה אומר לי את זה בפנים?!"."כן, אני מניח שכן."

האמת היא שלא לקח יותר מדי זמן לשניים להתחיל לדבר. למצוא חברה
בבית כלא זה לא תמיד תהליך מהנה. והשניים מצאו עניין מסוים אחד
בשני, אולי משום התנהגותם הרגועה משהו. וחוסר הרצון לתקוע
סכינים בכל עובר. כמובן, שבתחילה אמיר לא ידע לאן ישראל הולך
כל יום שישי אחרי הצהריים. הוא הניח שמדובר פשוט בתורנות ספריה
או משהו בסגנון.

"כן, כאב מבחירה." "מה לעזאזל זאת אומרת כאב מבחירה?." "זה קצת
מסובך בפשטותו." "זה מה?!". "יש לזה מספיק סיבות, אבל בסופו של
דבר. אני פשוט עושה את זה, כי אני לא רואה למה לא..."

ישראל היה בנאדם מאוד נעים הליכות. למעשה הוא גם היה די נעים
מראה. משהו ברוגע שלו, פשוט הושרה על כל הסובבים אותו. שיחה עם
ישראל הייתה דבר חסר זמן, במהותו.

"זמן זה דבר מאוד מוזר בעיני." "וכפי שכבר הסברתי לך, גם הרצון
ללכת לאנשהו. בשלב מסוים אתה מגיע למסקנה שכל מה שאתה צריך יש
לך." "כל מה שאתה צריך?". "אולי, כמעט כל...".

אחרי כשישה שבועות, אמיר ביקש מישראל שיביא ספר מהספריה כשהוא
הולך ביום שישי. כשישראל השיב לו שהוא לא הולך לספריה ביום
שישי, אמיר היה למעשה, מופתע מאוד.

"אז לאן אתה כן הולך?". "האגף התחתון". "המה? מה לעזאזל יש
באגף התחתון חוץ מהכסא החשמלי?". "שום דבר. אה בעצם יש מכונת
חטיפים אחת...".

אותו היום היה אחד מהימים המיוחדים ביותר שבכל הזמן שבו ישב
אמיר בתא עם ישראל. חמש שנים ליתר דיוק.

"למה לעאזל אתה הולך ומחשמל את עצמך?". "יש סיבת רבות. אתה
צריך להבין, הגוף שלנו צריך שינויים מסוימים מדי פעם ופעם.
שעוזרים לו לראות את הדברים בראיה קצת אחרת, ורק ככה הוא יכול
להתמקד. בסופו של דבר, זה מעין משהו שאני בוחר לעשות. כאב
מבחירה..."

אמיר השתחרר לפני ארבע שנים. ישראל נשאר בכלא. אמיר מעולם לא
שאל את ישראל מדוע הוא היה בכלא, וישראל מעולם לא אמר. כיום
אמיר נשוי. לישראל הייתה חופשה אחת מהכלא, אותה בחר לנצל
בישיבה בתא ההפוך שמולו. כדי להרגיש את הפרספקטיבה השונה. אבל
זמן מה לאחר מכן, קיבל אמיר רשות מיוחדת בכתב מהאחראי על רשות
בתי הכלא, לבלות שבוע ימים עם ישראל בתאו.

"אני מתוסכל מכך שאין לי מה להגיד לך". "זה בסדר, כשמכירים
מישהו זמן רב מספיק. יש הרבה אשר אין צורך להגיד." " אני מניח
שכך.."

נורא מעניין איך רעיון שבתחילה נראה הזויי ומטורף, אט אט תופס
נופח של הבנה והיגיון במוחו של אחד. זוהי התקשורת האמיתית בין
שני אנשים. היכולת לראות משהו בעזרת מישהו, בראיה קצת שונה. זה
עוזר לנו להתמקד...