השעה היתה לקראת ערב, קרני שמש אחרונות חדרו מבעד לתריסים
המוגפים למחצה במשרדו של ד"ר איליה. המשרד לא היה מיוחד, משרד
רגיל של פסיכולוג: שולחן גדול ומנורה ירוקה עליו, ספריה גדושה
בספרים עבי כרס העוסקים במאבקו האין סופי של האגו באיד,
דיפלומות תלויות על הקיר ממוסגרות במסגרות מהודרות, כורסה עליה
ישב ד"ר איליה ועישן במקטרתו וספה, עליה שכבה דמות. גבר
בלונדיני שכב על הספה, גבר רגיל, אולי פרט לעובדה שהיה לבוש
בבגדים צבעוניים צמודים.
"אני חושב שהשתגעתי." אמר הגבר עם הבגדים המוזרים." אני לא
מבין את עברי, את מעשי בהווה או את חיי ככללותם. אני מרגיש
כאילו מעשיי, דבריי, עתידי וחיי כולם נמצאים בשליטה זרה. בידי
אחרים נמצא גורלי כולו". הפסיכולוג חבש את ארשת פניו
המתעניינת, אותה שיפר במשך שנים ארוכות בהן עסק באומנות ריפוי
הנפש, ונעץ מבטו לעיניו של האיש. "אולי תתחיל מההתחלה. ספר לי
על הורייך, משפחתך. רצית פעם להרוג את אבא שלך ולשכב עם אימא
שלך? איך זה גרם לך להרגיש?"
"תקשיב דוקטור, אני לא יודע לאיפה אתה חותר עם הקו חקירה הזה
על האימא והאבא שלי, אבל איני זוכר את ילדותי או את הוריי, או
את בית הספר, או משהו כזה. אני זוכר את חיי רק בשנים האחרונות,
ומאז שאני זוכר את חיי אלו, השליטה לא הייתה בידי אפילו פעם
אחת, וכל חיי הסתובבו דרך פרשיות אימה ומתח סבוכות ומעוררות
גיחוך כאחת."
"טוב, תתחיל מההתחלה, מתי שהתחלת להרגיש שאתה מאבד שליטה על
חייך. על הזיכרונות המוקדמים יותר נעבור אחר כך. הייתי מציע עם
זאת שתתחיל להזדרז שכן זמנך עומד להסתיים בקרוב."
"הדבר הראשון שאני זוכר הוא שהתעוררתי במזבלה ענקית, מלאה
במשחקי הרכבה גדולי ממדים וחלליות מוזרות מראה. בהתחלה הסתכלתי
סביב, וניסיתי לברר לעצמי מה המקום הזה בו אני נמצא ואיך הגעתי
אליו. מיד שטפו אותי זכרונות מהעבר, על ספינת חלל בה עבדתי
כשרת, איך הצלחתי לברוח מהספינה לפני שהתפוצצה. נזכרתי גם
בתקריות רבות אחרות, שהביאו כמעט לסוף קיומי, בכוכב לכת מוזר."
האיש הפסיק לדבר כשהוא שם לב שד"ר איליה מחייך לעצמו איזה חיוך
קטן. "אני לא חושב שהטרגדיות שלי הן משהו מצחיק, דוקטור" התיז
בכעס האיש.
ד"ר איליה, ששרבט במחברתו ציור משעשע באותו הזמן, פנה במבטו
לכיוון האיש עם הבגדים המוזרים, וחבש שנית את ארשת פניו
המתעניינת. "צר לי ידידי, דעתי הוסחה מסיפור משעשע ששמעתי
אתמול בארוחה." אמר הדוקטור וסימן לאיש בידו להמשיך.
"לאחר שעלו בי כל אותם זיכרונות כאובים, שמעתי קול בראשי: תלך
לפה, תסתכל על זה, תיקח את הסולם (שבאורח פלא נכנס לכיסי),
תטפס על המעלית, תרים את החוט, תלחץ על הכפתור. במהרה מצאתי את
עצמי בחללית קטנה עושה את דרכי מחוץ למזבלה אל החלל ומעבר.
הקול המשיך להטריד אותי בכל מיני משימות משונות, ובסוף ימים
רבים, ללא שינה ומנוחה, ואוכל מועט מאוד, מצאתי את עצמי בכדור
הארץ עם שני אנשים בעלי פני חזיר, שטענו בתוקף שבזכותי ניצלו
מחיי עבדות כמתכנתים בחברת תוכנה נצלנית, אשר ממוקמת באיזה
שהוא כוכב-לכת בקצה הגלקסיה." האיש הפסיק לדבר לדקה ארוכה,
ובסופה שאל - "אז מה אתה אומר דוקטור, השתגעתי, נכון?"
ד"ר איליה, אימץ את ארשת פניו המופתעת ואמר - "נהפכהו ידידי
היקר, נהפכהו. אם תועיל להמתין כמה דקות, אחזור מיד עם מרשם
לכמה כדורים שיקלו עלייך בימים הקרובים."
ד"ר איליה יצא מהמשרד בארשת פנים מודאגת, שלמרבה הפלא באה לו
בטבעיות מפתיעה, ופנה לכיוון שושי שישבה מאחורי שולחן הקבלה.
לפני שפתח את פיו שושי ספרה לו שהמטופל החדש ממתין כבר 20 דקות
במשרדה של ד"ר כהן. ד"ר איליה ביקש שתזמין ניידת מבית החולים
הפסיכיאטרי לטובת אשפוזו הדחוף של מר. רוג'ר ווילקו, ששוכב
במשרדו.
לאחר שחתם על הצווים המתירים את אשפוזו הכפוי של מר ווילקו
לבית החולים הפסיכיאטרי, נכנס למשרדה של ד"ר כהן ופנה לעבר
האיש שישב על הספה - "כן, מר לארי לאופר? מה בדיוק הבעיה?" |
