היום הגיעה להבנה שהינה גוף - דבר לא מעבר. איש אינו מבחין כי
היא רק ילדה שמסתובבת בעולם כה רחב ואיש אינו חש בכאב המתגבר
בלבה. איש אינו מבחין כי עיניה דומעות. קיימת למען ניצולם של
אחרים. היום הבינה שלא שונה ולא מיוחדת - שהיא מה שאפשר לקרוא
לה - זונה. היא... זונה... מעוניינים לגעת בה, מעוניינים לעשות
בה כל מה שרוצים, אבל לא מעוניינים לשמוע את דעותיה. חשבה
שהכירה אדם שונה, אדם מיוחד. אדם שתוכל לשתף אותו בכל מה שהיא
מרגישה... אך הכל היה שקר, לא קיים כזה אדם - בעל הבנה מעל
הרמה האידיאלית. לא קיים אדם המסוגל להבין את לבה הזועק והכואב
של בסך הכל ילדה שמחפשת את מקומה בעולם. לא קיים אדם הרואה את
הדמעות הזולגות על לחיה, את העצב כובש את לבה, וגופה מתפשט
בפני כל רוצה. חסרת ערך לכל, ובאמת אינה ראויה לדבר מעבר, אינה
ראויה לאהבה אמיתית וטהורה. כנראה שלא באמת מגיע לה האושר אותו
היא מחפשת כל כך הרבה זמן, כנראה מגיע לה לסבול בחשכה מתמדת
שלא מרפה ממוחה, וצל כבר מוטל עליה ואינה יכולה לנוע, הפחד
כובש אותה והיא עושה הכל בכדי לזכות באהבה, גם אם היא אינה
האהבה אותה חיפשה... ואולי בעצם אינה יודעת מהי... אהבה? אולי
מצאה אותה אך איבדה... הכל בגלל הפחד שכובש את יצריה... הכל
בגלל הצל הכבד שמוטל עליה... רגשות שלא מרפים... שבים אליה בכל
רגע כשהיא לבד... גורמים לה לחוש בודדה... הכל בגלל שלפעמים...
פעם ב... מביעה את רגשותיה ומסוגלת להוציא את המילים ל א
מפיה...
קיימות עשרות נערות כמוה... מקרים דומים ופנים דומות... עיניים
דומעות... בכל מקרה כולן אינן מסוגלות לחיות עם העובדה שלקחו
את דבריהן כאילו הן לא שוות כלל...
והנה אולי בכל זאת מישהו מקשיב... שומע... מבין למה היא אבודה
בין צלליות שעוטפות אותה... מרגישה חסרת אונים בין כל כך הרבה
יצורים... שחשים כי יודעים עליה הכל... ובעצם לא יודעים דבר...
לא מבינים כי לבה של הילדה הבודדה חלש ופגיע יותר מכל דבר...
רומסים והורסים את הפרח העדין... ובעצם הפרח כבר נרמס ונמוג
כליל... קיומו היה... כלא היה...
אני הוא האדם חסר האונים שנע בין האנשים... האדם שאמנם נושם
ומתהלך... אך כבן המתים... מתהלך כגופה חסרת נשמה... לאיש אינו
אכפת מהגופה המרקיבה... ככל שהשנים עוברות ככה נרקבת ונעלמת...