אני מסיר את כובע הבוקרים. את הכובע, אני תולה בעדינות על אחד
ממתלי המעילים בכניסה. האקדח קצת מפריע לי, אז גם אותו אני
מסיר ומניח על שולחן במרכז הגלריה. זה אקדח כמו פעם, עם מחסנית
מסתובבת של ששה כדורים, אני טוען רק חמישה, את החור מול הקנה
אני משאיר ריק, כדי לא לפלוט כדור. ג'ק ניצב דומם מול כן
הציור, על הכן מתוח בד, בד לבן, בתולי. אני מביט בג'ק ומדמיין
את המוח שלו, אני מדמיין מאות גלגלי שיניים קטנים שמסתובבים לו
בתוך הראש.

אנחנו לא מדברים, אני וג'ק. זו הפעם הראשונה שאני בבית שלו, אף
פעם לא חשבתי שאוזמן אליו הביתה. את ג'ק חיסלתי כבר יותר מפעם
אחת. פעם אחרי פעם, העקשן הזה מזמין אותי לדו קרב. פעם אחרי
פעם, אני מחסל אותו עם כדור בין העיניים. אבל לג'ק יש כסף,
ופעם אחרי פעם הוא קונה את עצמו מחדש.

ג'ק מניף את המכחול ומתחיל לדבר. "פעם אחרי פעם אני ניצב
מולך", הוא אומר לי, "פעם אחרי פעם אני מביט בך ומחכה, אני
מחכה לחלקיק השניה המתאים. פעם אחרי פעם אני מרגיש, שאם הייתה
לי עוד שנייה, הייתי מצליח". ג'ק משתתק לרגע, כאילו טוען את
המשפט הבא, הוא מושך במכחול ומגיע לנקודה, "אבל פעם אחרי פעם
אני חוטף, אני חוטף עוד לפני שהגיע הרגע המתאים". ג'ק צובע את
הבד בכחול, לפי תנועות הידיים הבטוחות, ברור לי שהוא יודע
בדיוק מה הוא מצייר. מה שג'ק אומר לא מפתיע אותי, הרי תמיד אני
ניצב שם, מן העבר השני. תמיד אני מביט בו, ומבלי לחשוב שנייה
מיותרת, אני מוציא את האקדח ויורה. עוד לפני שהכדור מפלח לג'ק
את המצח, אני יודע שהוא יפסיד. אני יודע, שהוא לא ינצח אותי
לעולם ואני פשוט לא מבין, איך הוא לא קולט את זה.
 
הבד התמלא בכחול שמימי וג'ק עכשיו מחליף צבע. הוא ממשיך לדבר
בלי להסתכל עלי ואני יודע שג'ק מצפה לשמוע ממני על הסוד. אני
יודע, שהוא מצפה שאני אגלה איך אני תמיד מנצח, ולא רק אותו.
אבל אני שותק, הרי אין לי מה להגיד. אני יודע שאין סוד, נולדתי
לזה. "איך אתה יודע שזה הרגע לירות?" שואל אותי ג'ק. הוא עדיין
לא מביט בי, פניו אל הבד ועורפו אומר ציפייה. על הבד הוא מצייר
עכשיו נקודה עגולה, נקודה ירוקה. אני מתלבט אם לענות לו, אבל
בינתיים לא אומר מילה. אני מביט על הקירות החשופים בגלריה
ומנסה לדמיין היכן תלויים כל הציורים שלו. אני שואל אותו, אבל
הוא משיב שזה לא מעניין אותו, הוא אומר שהוא מצייר רק בשביל
הכסף. הוא גומר לצייר את הנקודה המושלמת ועכשיו הוא מצייר את
השמש בצהוב. "אז איך אתה יודע שזו הנקודה, שזו נקודת הזמן
המדויקת, לשלוף את האקדח ולירות?" ג'ק לא מוותר, עושה רושם
שהוא לא ייתן לי ללכת לפני שיקבל תשובה, אבל אין!

אני כבר בן חמישים, מאות פעמים, ניצבתי מול יריב שלא הבין שאין
לו סיכוי, מאות פעמים, יריתי להם בין העיניים, תמיד בין
העיניים. השמש שג'ק מצייר, מתחילה לקבל צורה, ג'ק מתעכב על
הגוונים, צבעים חזקים. נדמה שאנחנו מביטים בשמש ממרחק אפס,
נדמה שהשמש יכולה להמיס אותנו. "אני עומד שם מולך, ומרגיש לא
מוכן", הוא מספר, "אני עומד שם בשיא הריכוז, אבל תמיד מרגיש
שזה עוד לא הזמן, שזו עדיין לא הנקודה". אני מביט בשמש ונזכר
בבן שלי. פעם הוא  שאל אותי, איך אפשר לדעת שאתה מבוגר? אני
נזכר שלא ידעתי לענות לו, אני נזכר, שאז חשבתי לעצמי, שזה
בדיוק כמו בדו קרב, שאין נקודה מתאימה ושאתה פשוט יורה.

ג'ק סיים את הציור, הוא מסתובב אלי, "מה דעתך?" הוא שואל. אני
מביט בתמונה, שמים מושלמים בלי אף ענן, שמש מושלמת בגוונים של
צהוב ובאמצע נקודה מושלמת, אבל חסר משהו. "ג'ק, חסר הצל!" אני
אומר לו. "צל של מה?" הוא משיב. "הצל של הנקודה!" ג'ק צוחק,
"אין צל, כי אין נקודה, הנקודה היא אשליה". אני מביט בו מופתע,
"כל הזמן הזה אתה יודע שאין נקודה? אם אין נקודה, בשביל מה
בכלל הזמנת אותי?" אני שואל. ג'ק מביט שוב והפעם במבט עצוב,
"בגלל הרגש, בגלל הרגש המזוין הזה, את הרגש לא הצלחתי לשכנע
שאין נקודה". אני לוקח את האקדח ומכניס לנרתיק, פוסע לכיוון
הדלת, מוריד את הכובע מהמתלה, מניח אותו על הראש ופותח את
הדלת. אני כבר עם רגל בחוץ, כשג'ק אוחז בכתפי, אני מסתובב
אליו, הוא מחייך ואומר לי, "יום שלישי, שתיים עשרה בצהרים,
כרגיל". אני מהנהן ויוצא, אני יודע שגם ביום שלישי הוא יפסיד,
לאנשים עם רגש, אין מה לחפש בדו קרב.