מחזיק כפות ידיה הצנומות,
כף בתוך כף.
אצבעות ידיה
לוחשות לי במגען
רזי עברה המעורפל.
בטני הופכת באחת למקשה של החלטות מעורבבות בתמיהה
הרוחצות במיצי המרה והעיכול הקפדניים
המיוצרים כחומר גלם במפעל חיי הגופני.
רחש התסיסה עולה באוזני הרגישות,
ריח ניחוח של אתר גורם לעיניי להיעצם קלות.

אני הוזה? באיזו במציאות אני חי? שלי? שלה?
ואולי אני מסתתר בתוך גלימה של אנוכיות,
בזמן שהיא שורקת לתוך בשרי את המנגינה אשר חיברה
על אנשים ומקומות אחרים?

הדממה בינינו פורשת מרבד של סימני שאלה,
בדים פרומים של פשתן ומשי
מעורבבים בהבל נשימתנו המשותפת
עת אריח פיה העגול, הפעור.

מתוך שיערה מבצבצת ציצת ריחות קטורת ומקדש.

אנוכי ההלך אשר מגיע מדרך רחוקה, רווית הגיגים,
מסיר את נעלי השבת ויום טוב שלי,
כונס את בשר עצמותיי המאובק,
אל מקדשה אפוף ניחוחות התאווה והסיגוף.

אימא אומרת לי:

"זכור את אשר עשתה לך הלילית, בני.
זכור את המקום בו עמדת לפני שנים.
מזבח העולה, הקורבן והחטאת,
מקום ממנו לקחתיך רגע לפני שאותה בת בלי-יעל
שלפה את פגיון שדיה הכסופים והשקתה אותך בחלב ההזיות שלה."

לרוב מתנהל אני בכבדות במעגל החיים הזורמים,
ומתוך כך גם הוזה הזיית מצוות אשר ציווני רבותי,
אבות אבותיי, חכמי המדבר.

וכמו מריונטה של עופרת אני רוקד את ריקוד
האינסוף שלי.

אימא, היא אשר עיברה אותי בצלמה, כדמותה ודמותו של אבא.
אולם השנייה,
זו, בעלת ריחות האוב והקטורת
מפסלת רוח נשמתי,
בלשונה, ידיה, ורגליה החצובות - כלילת שלמות של אלופת יוון
העתיקה-  
צורבת את מנעד יכולותיה אל תוכי,
קודחת את ערש רצונותיי, שלוותי, תמימותי,
סך כל בחירותי החופשיות.

על הדוכן, במשכן קודש-הקודשים אשר לה,
פורם את שאריות חיי האחרונות,
שוב מוכן אני לעמוד חשוף אל מול האלוהים שלי.

בדמיוני אני הורג את אימא, חונק את קולה המצווה-מזכיר,
אומר שלום לכל אשר ידעתי
או לכל מה שחשבתי שאני יודע בעולם הזה.

מה הוא ידע אל מול פני האמת העומדת להתגלות בפני?
מה שווה היא החוכמה?
ועל מה ולמה נאמר - מרבה ידע מרבה מכאוב?! -

-פחדנים, פחדנים -  נמלטת צעקה חלושה מפי הרוטט,
רוק יבש ממלא את חלל הלוע הפעור.
אני רואה את אימא בפעם האחרונה,
עדיין מחייכת אלי,
ברכות,
רמז הבנה חרוט על קמטי פניה.

- אל תשכח לבוא לארוחת השבת , בן, {היא לוחשת לי},
 אני מבשלת דגים תימניים, כמו שאתה אוהב -

מהנהן בראשי ולא יכול לענות יותר,
משל הייתי שוכב על מיטת הטיפולים אצל רופא שיניים,
והוא, רכון עלי, זרקור מסנוור פני באלימות, ומכשירי יום הדין
משפדים את מערת שיני.

זה מתקרב,
מתקרב...

היא נושפת הבל פיה אל מול פני ההמומות,
ריח מתוק של פריחת הדרים, צוף של פרחי שדה,
חולצת שד אחד זקוף של כסף טהור,
זה של צד שמאל,
הנה הדין מתגלה במערומיו.

אני מקרב את פי אל הכפתור הורוד אדמדם,
ועוצם את עיניי.
אימא'לה...  אימא'לה...

שבט תשס"ד
פברואר, 2004