שוב היא משתעלת. זאת הפעם המליון שהיא משתעלת בשעה האחרונה.
ובכל פעם היא עושה זאת באותה צורה מאולצת ועלובה שפיתחה לעצמה,
ממש כמו שחקנית בסרט ערבי זול. איך היא פוערת את פיה ומבליטה
את השיניים העקומות שלה, עם המבט הסובל הזה בעיניים כאילו היא
מינימום הולכת למות. לפעמים מתחשק לי להעיף לה סטירה ולהגיד לה
להשתעל כמו בנאדם. היד שלי ממש רועדת מעצבים. איך היא מזכירה
את אמא שלה, עם שפת הגוף המפונקת הזאת והסנטר של המכשפה. חושבת
שכל העולם צריך לקפוא עם כל מילה שיוצאת לה מהפה. חבל שלא
הפסקתי להקליט לפני כן.

דוד הסתובב והניח את מצלמת הוידאו על אחד הארונות בחדר. איזה
דביל! גער בעצמו. עכשיו בכל פעם שיראה את הסרט המחורבן הזה,
הוא סתם יקבל קריזה. דוד לקח את המצלמה בידו והעביר את המתג
הקטן למצב וידאו. לאחר מכן שלף את המסך הצבעוני, לחץ על play
והריץ אחורה. הנה זה, תראו איך היא נראית. עם הסנטר שלה רוטט
כמו מכונת כביסה וכולה דביקה ונוטפת זיעה. דוד קפץ את אגרופו
בעוד הורידים סביב החלו לפמפם. הוא הריץ שוב אחורה ולחץ stop.
"דוד!" בת שבע צרחה בהיסטריה, "הנה הוא בא!" זהו, הבלגאן
מתחיל, הרהר דוד. הוא לחץ על הכפתור האדום והחל לתעד. הוא תיעב
את מלאכת ההנצחה הזו. זאת אשמת בת שבע, היא כל הזמן מנדנדת לו
להביא את המצלמה לכל מקום. הרי ברור שבסוף הקסטות האלו יירקבו
בתחתית אחד הארונות בבית, בלי לחוות דקת מסך אחת לאורך כל חיי
המדף שלהן.

דוד לחץ על כפתור בראש המצלמה והתמונה החלה להצטמק. הוא עשה
זום על בת שבע. עדיף שכל הסיפור הזה יכלול כמה שפחות פרטים
שעלולים לגרום לחלחלה. בת שבע החלה לצרוח מכאב. היא שוב מתחילה
עם הדרמה. יותר מדי ER ואופרות סבון שטפו את המח הקטן שלה. "תן
לי יד!" בת שבע נבחה לעברו. דוד הושיט את ידו המובטלת לעברה.
היא לפתה את ידו בכח על אנושי, כמעט מפרקת את עצמותיו. הוא
קיווה שזה יעבור מהר, לפני שיווצר לו נמק. בת שבע החלה לנשום
בכבדות ולמשוך בידו. "תירגעי שניה, את הורסת לי את כל הפריים",
סינן לעברה דוד. בין אנקת כאב לנשיפה בת שבע השחילה לעברו מבט
שטני וחזרה לעיסוקיה. היא שאפה ונשפה בעוד שדוד ניסה לייצב את
המצלמה. איזה ווליום, היא התחרפנה לגמרי. זה נשמע כאילו מישהו
דוקר אותה עם מברג פיליפס חלוד.

הרעש הלך וגבר, גבר והלך. בת שבע המשיכה לנוע לכל עבר ולהקשות
על דוד במלאכתו. ורגע פעוט לפני שידו של דוד רוסקה לגמרי, רגע
אחד לפני שסבלנותו פקעה, נשמע בכי והמתח נשבר. הוא זוכר איך
בפעם הראשונה הוא עוד התרגש. אבל עכשיו? אדישותו לאירוע מעט
הפחידה אותו. "תודה", השיב דוד לברכה שהושלכה לאוויר מצדו השני
של החדר. מעניין כמה בטריה נשארה. עוד מעט יפסיק להקליט, כבר
כואב הראש. הוא פיקס את התמונה על אשתו ולכדה לנצח על סליל
המגנט, בעודה אוחזת לראשונה בבתו השלישית. התינוקת הקטנה פלטה
שיעול פעוט ודוד הצטמרר. היא תהיה בדיוק כמו אמא שלה.