מאז שאביגיל זוכרת את עצמה תמיד היו לה מצבי רוח מוזרים כאלה,
לאו דווקא רעים. מה שהיה מוזר בהם הוא שהם היו מתרחשים בלי
שהיא הייתה שולטת בהם, פשוט נפלו עליה פתאום, בלי קשר למה
שקורה לה.
   היא זוכרת איך בכיתה ד' ביומולדת שלה, שהיה די מוצלח, עם
קוסם מגניב וכול החברים, דווקא אז היא הייתה מבואסת. אפילו אבא
שלה במיוחד קנה לה את הבית ברבי  שנדנדה לו עליו כל השנה, אבל
היא לא הצליחה להשתחרר מההרגשה המזופתת שלפתה אותה, ככה סתם.
או שכשהייתה בת עשרים ושתיים, וסבתא צילה נפטרה. היא דווקא
הייתה הסבתא האהובה עליה והן היו בקשרים טובים מאוד, אבל משום
מה בהלוויה שלה היא הרגישה שימחה עצומה וחיוך ענק היה נסוך לה
על הפנים כשהטמינו אותה באדמה. כולם היו המומים והסתכלו עליה
וזה היה ממש לא נעים, ונראה לה שהיא אפילו שמעה את הדודה לאה
מסננת לבעלה "תמיד היה משהו מוזר בילדה הזאת". אחרי זה בבית
היא התנצלה מיליון פעם בפני אבא שלה שניסה לעצור את הדמעות
מלרדת, וניסתה להסביר לו בפעם המי יודע כמה שהיא פשוט לא שולטת
בזה. לא נראה שהוא רצה להבין, ואביגיל לא האשימה אותו. אפילו
שהוא היה מבין מאוד בדרך כלל, הפעם זה היה באמת מוגזם.
   
   מותה של סבתא היה האירוע ששבר את גב הגמל. לאביגיל נמאס
כבר.  נמאס לה ממצבי הרוח הדפוקים האלה, שבאים מתי שבא להם.
נמאס לה שהם גורמים לה לצאת אידיוטית בסיטואציות הכי לא
מתאימות, והיא לא יכולה להנות כמו בנאדם נורמלי מהחוויות
והטראומות שלה כמו  שצריך. נמאס לה.
   אביגיל החליטה ללכת לפסיכולוג ולספר לו  על מצבי הרוח שלה.
היא החלה לשטוח בפניו במשך כשעה וחצי את תולדות מצב רוחה והוא
שתק והקשיב, מלטף מפעם לפעם את זקנו המחודד ומהמהם בהסכמה.
הייתה זו הפעם הראשונה שהוא שמע על דבר כזה, והוא היה מספיק
הגון בשביל להודות שהוא מסוגל לתרץ לה למה זה ככה ולמשוך ממנה
עוד כמה מפגשים, אבל פשוט אין לו מושג מה זה יכול להיות. הוא
מסר לה מס' טלפון של פסיכיאטר אחד, מכר שלו.
   "אבל תחזרי אליי עם תשובה אם תגלי מה זה, כן?" ביקש ממנה
לפני ששיחרר אותה.
   "מבטיחה."
   הפסיכיאטר אליו הלכה היה בעל ידיים קלות על העט והחל רושם
לאביגיל כדורים במטרה לקלוע לבעיה. אביגיל חזרה הביתה עם שקית
הפתעות  מלאה בכדורים צבעוניים, פרוזאק, מלריל ועוד כמה כדורים
נורא יפים, רק חבל שהם לא עזרו בכלל  והיא לא הראתה אצלו את
פניה יותר.
   אביגיל נואשה מהרפואה המודרנית אבל עוד לא אמרה נואש,
והלכה לחפש פתרון בכיוון הרוחני. היא ביקרה אצל רב מפורסם אחד
שסבר שהוטלה עליה קללה ורשם לה ברכה וקמיע שפרצופו מתנוסס ושלח
אותה למקווה. אביגיל נשבעה שזו הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלה
טובלת במקום שכזה.
   אחרי הסיוט במקווה אביגיל הלכה לעשות סיבוב בטיילת, לנקות
את הראש. היא הייתה עייפה, עייפה מכל הבכי והצחוק הבלתי נשלט
ועייפה מכל ההתרוצצויות לדעת למה.
השמש החלה לרדת, ואביגיל התיישבה על אחד הספסלים הפזורים
בטיילת וצפתה בשקיעה. זו הייתה אחת השקיעות המדהימות שראתה
בחייה, עננים ורדרדים וצמריריים ליוו את השמש בעדינות בדרכה
להתמזג עם הים.
   ואביגיל בכתה. בכי אמיתי וכן, בכי מהלב. בכי שאף אחד לא
הפיל עליה מהשמיים, בכי שיצא ממנה. זוג רוכבי אופניים עצר
במיוחד לנוכח  בכייה הסוער ושאל אם הכול בסדר ואביגיל השיבה
שכן והם המשיכו בדיוושם הלאה, כך היה גם עם אישה אחת שיצאה
לטייל עם הפינצ'ר שלה וילדה שהצביעה עליה ושאלה את אביה למה
האישה בוכה.
   השמש כבר דעכה ואביגיל  שבעה מלבכות אבל שוב הדמעות כבר לא
היו בשליטתה,  היא שוב בכתה בלי סיבה. ואז הבכי שלה חזר
והתערבב עם הבכי הכפוי, שלא נותן לה מנוח.
   "תעזוב אותי כבר! תעזוב!" היא צעקה. אבל לא היה אף אחד
שישמע.
היא המשיכה לבכות לתוך ידיה ולמלמל לעצמה דברים, ובלי ששמה לב
התיישב לידה על הספסל הומלס, מאלה שרואים זרוקים בפינות הרחוב
של תל אביב ומקבצים נדבות בפנים מסכנות. אבל הוא לא היה מסכן,
כאילו היה קבצן מבחירה. היא הרגישה בנוכחותו אבל המשיכה לבכות.

   "למה אישה יפה כמוך בוכה?" שאל במבטא אמריקאי  קל.
   "אתה לא תבין." השיבה לו בביטול.
   "תנסי אותי." אמר והגיש לה ממחטה צחורה.
   אביגיל העיפה בו מבט וראתה שהוא מטונף כולו, פניו מפויחות
ומתוכן ביצבצו זוג  עיניים כחולות ומבינות שיחד עם זקנו העבות
והמדובלל  שיוו לו מראה של סבא. הוא הניח את הממחטה בידיה וסגר
אותן.
   "זה נקי, לקחתי מהמסעדה פה." אמר למראה פניה המהססות.
   היא קינחה את אפה הדולף והצליחה להירגע, כאילו נוכחותו
ביטלה את השפעת הכוח המסתורי המתעמר בה. בלי שהיות מיותרות
החלה לספר לו את סיפור חייה המוזרים בצל מצבי הרוח התמוהים,
והוא הקשיב בשקט וליטף זקנו ותקע מבטו ברצפה. אביגיל המשיכה
וסיפרה לו על כל הדרכים שניסתה להיפטר מהמזג הבלתי צפוי שלה
ושכלום לא עזר וזהו, היא התייאשה מלהבין למה זה קורה. שניהם
שתקו וההומלס הישיר מבטו אל הים כאילו בקצהו נחה לה התשובה
לבעיה. ואז הוא ירה מילה בודדת לאוויר.
   "בורסה."
   "מה בורסה?" שאלה אביגיל בתימהון.
   "מצב רוח שלך תלוי בבורסה." ענה לה.
   אביגיל פרצה בצחוק  ושאלה אותו איך זה יכול  להיות בכלל,
והוא החל לספר על סבא שלו מפילדלפיה שגם לו היו מצבי רוח כאלה
כמו של אביגיל, ושסבתא שלו  אף פעם לא הבינה מה יש לו. היו לו
כמה שנים שהוא היה בריא ומאושר כמו שור אבל לאט לאט מצבו
התדרדר, עד שהוא קרס לגמרי ב-"יום חמישי השחור".
   "סבתא שלי תמיד אמרה שזה הכול בגלל בורסה מקוללת הזאת. היא
השתלטה על סבא ובסוף הרגה לה אותו."
   אביגיל פערה את עיניה.
   "אז מה שאתה אומר בעצם זה ש..."
   "כן. אני יודע זה לא קל לעכל דבר כזה, אבל נראה לי שזה מה
יש, you got to deal with it."
   הוא התרומם בכבדות והתחיל לדשדש אל עבר הכיוון ממנו בא.
אביגיל הירהרה על המידע המפתיע ולא שמה לב שהוא התחיל ללכת.
   "רגע!" קראה אליו. הוא הסתובב אליה. "רציתי אה... להגיד לך
תודה."
   הוא חייך אליה.
   "לא יפה אישה יפה כמוך בוכה." אמר והמשיך ללכת.    

   למחרת היום אביגיל קנתה מספר עיתוני כלכלה והחלה לבדוק את
העניין. ההומלס צדק. אביגיל מושפעת מחברה ותיקה, כמעט בגילה,
שנסחרת בתל אביב 100.  ממש כמוה, גם היא הייתה לא יציבה.
   באמת היה קשה לעכל את העובדה שאתה לא שולט על עצמך, והמרגש
שלך תלוי במשהו כל כך לא קשור כמו הבורסה, אבל אביגיל התרגלה
לרעיון, והשלימה איתו. ולפעמים אפילו, מפעם לפעם, היא משקיעה
פה ושם במניות של החברה, סתם בשביל המצב רוח.