בדרך כלל זה היה קורה אחרת. הוא היה אוסף אותן לאורך נתיב חייו
הבנאלי כל כך בדרום תל אביב. הוא היה רואה אותן עובדות בתחנות
הדלק, ממלצרות במסעדות הפועלים הקטנות, מאחורי הקופות בחנויות
הגדולות שבקניון או סתם בספסל האחורי של מונית שרות מיוזעת.
הוא היה מחייך אליהן פעם או פעמיים, שואל אותן לשמן ואחרי חמש
דקות שיחה סתמית מבקש מהן בחן את המספר הנייד שלהן. בדיוק
שלושה ימים אחר כך הוא היה מתקשר אליהן, זורק כמה מילים יפות
ומבטיח לשמור על קשר. לפעמים שרשרת אס.אמ.אסים ושיחות אל תוך
הלילה היו מביאות בחורה נפחדת אל מיטתו בחדר הקטן מעל השוק
שבקצה פלורנטין. את ההמשך הידוע הוא הכיר כמעט בעל פה. תדירות
השיחות הייתה יורדת בהדרגה, ההבטחות להיפגש הופכות יותר ויותר
מעורפלות. לפעמים הוא שמע ברקע על בחור חדש שהדליק אותן, לרוב
הן פשוט היו מפסיקות לחזור אליו והוא היה מרגיש מבואס ומחליט
לחפש אחת חדשה. בכל זאת הוא לעולם לא הפסיק לקוות שפעם, מתוך
מספר ישן עוד תתלקח לה אהבה גדולה. היו לו כבר בזיכרון אזה
שבע אירנות, חמש תמיות שרה, זוהר ואפילו חמוטל. לפעמים הוא שאל
את עצמו אם הוא זוכר איך נראות הפנים של כל אחת ואחת מהן, האם
הוא יזהה את הפנים שלהן אם אחת מהן תחלוף במקרה לידו ברחוב.
ליתר ביטחון הוא הצמיד לכל אחת כינוי אישי קטן כך שכשהרגיש
בודד במיטתו הסתורה הוא ידע בדיוק על מי הוא יכול לפנטז.
אתה זה פשוט קרה אחרת. היא אספה אותו כשעמד ליד דוכן הדגים.
היא אמרה לו משהוא על התיק שלה שנקרע ועל השקיות שעושות לה
חריצים בידים. אחרי שהם הגיעו לאוטו שלה היא אמרה לו תודה
והזמינה אותו לאכול גלידה על שפת הים. הוא אמר לה את כל
המחמאות הרגילות. היא ליטפה את ראשו בצחוק והסתכלה עליו בהנאה.
לפני שהשמש שקעה היא קשקשה על פתק ורוד את המספר שלה, דחפה לו
ליד והשביעה אותו שיתקשר אליה למחרת.
"אתה לא עומד בקצב" היא אמרה לו אחרי שלושה ימים. הוא הסתכל
עליה במבט מופתע "דווקא בדיוק עכשיו התחלתי להרגיש שאת מביאה
לי אושר". היא התרחקה ממנו קמעה, דוחה את היד שהוא שלח ספק כדי
ללטף אותה ספק כדי להיאחז בה. "אני מרגישה שאתה לא מסוגל להיות
ממש איתי" היא אמרה לו ונתנה לו נשיקה מרפרפת על המצח. "אני
צריכה מישהו אמיתי. אני לא יכולה להיות רק חלום או אשליה". הוא
הסתכל עליה במבט מבוהל, חושב לעצמו: "איך לעזזל משנים קצב כדי
למצוא אהבה".
"כשאני צוללת אני צריכה מישהו שיכול לרדת יחד איתי" היא כמו
ענתה למחשבותיו. "כשאני עולה אני צריכה מישהו שאוכל להמריא
איתו באקסטזה".
"אבל אני משתדל" הוא אמר לה. "זאת בדיוק הבעיה", היא אמרה
באמפטיה. "לנגן איתי בקצב זה דורש יותר מכוונה. זה דורש להיות
איתי בנשמה ברגע המתאים, להיות קשוב, למצוא את הנקודה"
"לעולם לא למדתי לנגן" הוא אמר לה בעצב, "לא למדתי להכיר את
הלמות התופים, לא ידעתי לפרוט על מיתר".
היא נתנה לו נשיקה עדינה על השפתיים, הביטה בו בקצת עצב מהול
ברחמים ונעלמה במהירות בין הסלעים שתחמו את קו המים.
