עד לפני כמה ימים ירד פה גשם שוטף, בשעות האלו של בין הערביים
ישבו אנשים ספונים בבתיהם, ומיאנו לצאת החוצה מאימתן של רוחות
מנשבות שאף החזק שבעצי האלון הצטער על שנקרה בדרכן. בטלוויזיה
שודרו שוב ושוב פרקי מציאות מחייהם של אנשים אחרים, אני קורא
לזה "סמים לייט"- שהרי ללא התערבות חומר כימי כלשהו הצליחה
הטלוויזיה להביא אותי למצב של רפיון שרירים מוחלט, מבט מזוגג,
ואפס מחשבה.
אחרים חיים את חייהם מעבר למרקע, דרמות, זעקות שבר, קנאה,
תככים, אהבות... הכל, מוגש לי ללא צורך ברגש כלשהו למעט המהום
קל... צריכת מזון... שינה... לפני שהבחנתי בכך הפכתי לחורפן.
אילו הייתי בטיפול עכשיו הייתי אומר שהתחורפנתי.
כאילו כבמטה קסם נמחה זכר החורף ובעיירה הדרומית הפציעה אותה
שמש צורבת ועימה ריחות מוכרים, בגדי קיץ חשופים וזכרונות החורף
האחרון - מעין ענן גשם בודד אשר עדיין מלווה אותי בממטרים
לפרקים עד שאתפתה, לשכוח אותך.
מעולם לא הייתי מאלו שזוכרים- זה מתבטא בערך בהכל, איני זוכר
ימי הולדת, איני זוכר ספרים שקראתי, אני זוכר אירועי מפתח
בחיי, לעזאזל איני זוכר אפילו עם מי שכבתי, כמה חבל שתכונה
מופלאה זו לא עומדת לצידי במלחמה מול הזיכרון העיקש - אותך.
זו עיר קטנה ולמרות שאני מנסה להראות כמה שפחות את נמצאת בכל.
אלוהים את כ"כ יפה, בעמידה הזקופה שלך, בחולצת כפתורים נערית
ממשי החושפת חזה שובב ,בעינייך הגדולות התרות כל פרט בסביבה
וזוכרות- זיכרון שאחר כך תיטיבי להעביר בשלמות מעוררת יראה לבד
הציור, בחיוך הנבוך שלך, בסיגרית פרלמנט ארוכה שאת נושמת
באיטיות,בבדידות שלך, את בכל והכל בך.
בוקר חורפי אחד התעוררת לצידי וחייכת, אני חשב שהיה זה אחד
הבקרים המאושרים שידעתי בשנים האחרונות וחיבקתי אותך חיבוק
מלא- כזה שאין בו פחד, אין בו ביקורת, אין בו דבר זולת הידיעה
שמצאתי את שחיפשתי. לא אמרתי דבר, אבל אני משוכנע שהמבוכה
שאחזה בדברי באותם ימים וההתנהלות הילדותית והגמלונית שלי
הסגירו את שכל כך ניסיתי להסתיר -
אני מאוהב.
לרגע קט היה נדמה לי שגם את מרגישה את זה, שהעולם עצר מלכת גם
עבורך, שהנה נמצאה האחת לה אפשר לתת, את כל מה שקיבלתי מעולם
ואת כל שנחסך ממני, שעימה אוכל לחלוק את ההצלחות ,הכישלונות,
הפחדים. פתאום תור בקופת חולים לבדיקת ערמונית הופך מסיפור
אחורי כואב לכמעט אגדת ילדים,
ואז את נבהלת.
"מה יקרה אם תקבל את מה שאתה רוצה?", עניתי לך שאני לא עתידן
ופנייך כהרגלן,כמו דילר מנוסה בווגאס, לא הסגירו את רחשי ליבך.
לא היטבתי לקרוא אותך, לא ידעתי לנסוך בך ביטחון.
מבלי להיחשף יותר מדי, מבלי להפחיד אותך. לא עבר יום, ונעלמת.
אולי יותר נכון לומר שהתפוגגת - כמו אדי אמבטיה חמה החומקים
מבעד לחלון המקלחת:בתחילה חדלת מלהופיע, אחר חדלת מלהשיב
לטלפונים ולבסוף גם הס.מ.סים שלי נותרו ללא מענה. אני הופתעתי
,אפילו משה היה מופתע - הסנה הבוער רק ברוורס.
משך כמעט חודש נמנעתי מלהשיב לך את המעיל החום והפרוותי שלך,
אני יודע שזה נשמע חולני
אבל היה לו את הריח שלך תמהיל של ריח סיגריות ובושם בדיוק
במינון הנכון עבורי. חייכתי לעצמי, הייתה זו דרכי הילדותית
להותיר משהו ממך למרות שבחרת ללכת ממני.
פתאום נהיה קיץ וכל מטאפורה שחוקה על זמן שקפא מלכת, על
ערגונות, על שלכת לא יצליחו לתאר את הכאב שברגש
שנולד ביום חורפי ,ננטש בגשם זלעפות והופתע לגלות
שפתאום,נהיה קיץ.
אני אוהב אותך שירן. |
