"יש לי סיפור", אמר תמיר בחיוך.
"אתה מספר לי סיפור?" שאלה תהילה בהתרגשות.
"רק אם את רוצה לשמוע", אמר, בעודו שולח מבט זהיר לבדוק אם
איילה מקשיבה.
"בטח."
"פעם..." הוא עצר רגע, בשביל המתח.
"פעם?" אמרה תהילה. והוא ראה שאיילה מתקרבת אליהם קצת.
"פעם היה צפרדע...", אמר.
"צפרדע?" אמרה תהילה באכזבה, "חשבתי יהיו נסיכים ונסיכות..."
"סבלנות", אמר תמיר וחייך.
"אז אמרנו שהיה צפרדע. הוא היה צפרדע רגיל. לא היה בו שומדבר
מיוחד. הוא היה חמוד, ונראה בסדר, היו לו כמה חצ'קונים, אבל לא
ראו אותם יותר מדי עם העור הירוק שלו."
"צפרדע? עם חצ'קונים?" פקפקה תהילה באמיתות הסיפור.
"את רוצה לשמוע או לא?" הוא כבר ראה שאיילה מאבדת את הריכוז
בעיתון שקראה.
"הצפרדע הזה ישב על שפת השלולית, קצת מבואס. שכן כל החבורה
הצפרדעית שלו מצאו להם נסיכות, חלקם אפילו היו כבר נסיכים.
והוא... רק הוא לבד... לא הייתה סיבה שהוא יהיה לבד, הוא נראה
אפילו יותר טוב מכמה מהקרפדים בחבורה. ממול עברה קרפדה צעירה,
ואפילו די נאה, אבל הוא לא העיף בה מבט, כי הוא חיכה לנסיכה
שלו.
הימים עברו והם ישבו ככה. הוא על שפת השלולית, מביט סביב, מחפש
לו נסיכה, והיא יושבת מולו ומביטה בהכל רק לא בו."
"אבל למה לא?" שאלה תהילה בסקרנות.
"את מקשיבה?" שאל תמיר.
"נו, כן!" אמרה בחוסר סבלנות.
"פתאום נשמע קול חזק של פרסות של סוס. הצפרדע נבהל ולא הבין
מאיפה מגיע הרעש. הקרפדה המשיכה לשבת בשלווה על שפת השלולית.
הסוס הופיע מאחוריו ודחף אותו לשלולית. זאת אומרת הנסיך על
הסוס דחף אותו לשלולית."
"מה? מי זה הנסיך הזה?" הזדקפה תהילה.
"אוף, תשתקי כבר, קרציה!" אמרה איילה.
תמיר חייך בסיפוק. "זה בסדר, לאט לאט נבין הכל..."
איילה הביטה בו ונאנחה.
"נו, תמשיך! אל תתייחס אליה!"
תמיר צחק והמשיך. "הצפרדע זחל לו מחוץ למים. כולו נוטף. 'למה
עשית את זה?' שאל בנימוס את הנסיך. 'אני מזמין אותך לדו קרב!'
צעק הנסיך בקולי קולות. 'אתה לא צריך לצעוק, אני שומע אותך גם
כשאתה מדבר. ולמה אתה מזמין אותי לדו קרב?' שאל הצפרדע בכל
הנימוס שהצליח לגייס. הנסיך קפץ מעל הסוס, ונעמד מולו, חרבו
שלופה. הוא זרק לכיוונו חרב נוספת. 'עמוד מולי כמו גבר והגן על
הנסיכה שלך!' אמר הנסיך והתנפל על הצפרדע בחרבו. הצפרדע שמעולם
לא נגע בחרב השתדל ככל יכולתו להגן על עצמו מפני חרונו של
הנסיך. הוא עוד לא הבין על איזו נסיכה הנסיך מדבר, אבל הניח
שאם הוא רוצה לגלות זאת, כדאי לו קודם להישאר בחיים."
תהילה פלטה צחוק מצלצל.
"זה היה מצחיק?" שאל תמיר בתמיהה.
והביט על החיוך של איילה. "בטח מצחיק," אמרה תהילה, "הוא נלחם
על משהו שהוא בכלל לא יודע..."
"על החיים שלו בעצם... עד שהוא יגלה איזו נסיכה, זאת אומרת,"
תיקן אותה תמיר, "בכל אופן, בשלב כלשהו של הדו קרב, כשהצפרדע
כבר היה מותש, ולא ידע עוד כמה זמן יוכל להמשיך, ולמרות שהנסיך
לא הראה כל סימני עייפות, הכריז הנסיך על ניצחונו בקרב, הצפרדע
התנשם כל כך שאפילו לא הצליח לומר מילה, הנסיך נעלם כלעומת
שבא, רק שהפעם השובל של שמלת הנסיכה מתנפנף אחריו. א..."
"רגע!" אמרו איילה ותהילה יחד.
"איזו נסיכה?" המשיכה תהילה, "לא אמרת שום דבר על שום נסיכה עד
עכשיו."
"הנסיך נלחם בצפרדע כדי לזכות בה, לא?" שאל תמיר.
"נכון, אבל לא הייתה נסיכה! היו הצפרדע והקרפדה." אמרה תהילה.
"אז בוא נראה איפה הקרפדה עכשיו. כשהצליח הנסיך להתאושש
ולהחזיר לעצמו את נשימתו, מצא עצמו יושב אל מול השלולית, החרב
על האדמה לידו והוא לבד. פתאום הוא הרגיש לבד, ולא הבין למה.
ואז הרים ראשו ושם לב שהקרפדה נעלמה. פתאום הבין, שהוא כל כך
התרגל שהקרפדה שם, מביטה בכל דבר, רק לא בו, שהוא חש בחסרונה
מאוד."
"דבר אחד הוא לא הבין, למה הנסיך נלחם בו כל כך כדי להשיג
קרפדה, גם אם היא נאה."
"וככל שחשב על זה יותר כך הבין שאולי הקרפדה הייתה הנסיכה לה
הוא חיכה. אולי היו בה סימנים של נסיכה והוא אפילו לא שם לב.
והיא ישבה מולו כל הזמן, והוא חיכה. הוא אפילו לא ידע את שמה.
אבל עכשיו כשהיה לבד כל כך, התגעגע אליה."
"אז מה הוא עשה?" שאלה תהילה כשעצר ללגום מים.
"מה עושה נסיך במצב כזה? כשגונבים לו את הנסיכה?" שאל תמיר.
"איזה נסיך?" שאלה איילה בבלבול.
"מה קורה לצפרדע שיש לו נסיכה?" שאל שוב.
"נהיה נסיך..."
"אז ברגע שהבין שיש לו נסיכה והנסיך גנב לו אותה, הוא נהיה
נסיך."
"אההה..." אמרו תהילה ואיילה יחד.
"אז הצפרדנסיך שלנו יצא לחפש את הנסיכה שלו. לא נלאה אתכן
בפרטים, רק נגיד שהוא חיפש ימים ולילות, בחום ובקור, נלחם
בדרקונים ומכשפות, רק רצה את הנסיכה שלו."
"ואז, לילה אפל וגשום הוא הגיע לטירה בתוך יער אפל. כל מה שחשב
עליו באותו הרגע זה מיטה חמה וכוס תה מהביל. הוא דפק על הדלתות
הכבדות בחוזקה וחיכה שיענו לו."
"הדלת נפתחה עד כדי סדק, ופנים עדינות הציצו החוצה. 'שלום, אני
צפרדנסיך, ואני במשימה שלי, קר לי ואני עייף, האם אוכל לישון
אצלכם בלילה זה?' שאל בנימוס, כפי שלמד שנהוג מחוץ לשלולית.
'הנסיכה העיפה מבט במגפיו הספוגים ובבגדיו הבלויים ופתחה את
הדלת לרווחה. 'תיכנס בשקט', לחשה לו, 'יש לי בקשה אלייך.'
'כן?' שאל הנסיך, מה יכול הוא הצפרדנסיך להעניק לה שאין לה?
'הייתי רוצה שתעזור לי לברוח הלילה. תוכל לישון מספר שעות, אבל
אז אעיר אותך שתעזוב ותעזור לי לברוח.' אמרה. 'למה לך לברוח?'
שאל בחשדנות. 'בעל הטירה הזו הוא נסיך שחור, הוא חטף אותי
מהשלולית השלווה בה חייתי ולקח אותי אל הטירה האיומה הזאת.
הצפרדע שלי מחכה לי אי שם, וכל מה שאני רוצה זה למצוא אותו
ולהפוך אותו לנסיך שלי...'"
"זאת היא?" שאלה תהילה.
"'אבל איך אני יכול לעזור לך לברוח, אני עצמי נסיך צעיר'",
המשיך תמיר, כאילו לא אמרה דבר "'וחסר נסיון, ואם את אומר
שהנסיך הזה הוא שחור, איך אוכל לברוח, ולעזור גם לך?' שאל
בחוסר ביטחון. קול חזק הדהד באולם, דלת נטרקת. 'אוי ואבוי!
הסתתר פה, מאחורי העמוד!' דחפה אותו הנסיכה. קול צעדים קרבים
נשמע. 'מדוע את פה?' נשמע קול רועם. 'חשבתי ששמעתי דפיקות
בדלת.' אמרה הנסיכה וצעדה צעד אחד אחורה. 'אנחנו לא מכניסים
לטירה הזאת כל עובר אורח, את יודעת את זה!' רעם הקול. והיה בו
משהו מוכר, חשב הצפרדנסיך. 'לא היה שם אף אחד.' מיהרה הנסיכה
לענות. 'אז מאיפה המים שם על הרצפה?' שאל בעוקצנות. 'אולי יש
פה דליפה?' מיהרה הנסיכה לענות. הנסיך עשה כמה צעדים אליה,
והיא התרחקה. הוא הציץ מעבר לעמוד מאחוריו עמד הצפרדנסיך והיא
עצרה את נשימתה ועצמה את עיניה. 'אולי באמת יש דליפה,' אמר
הנסיך. והיא פקחה את עיניה לאט וראתה אותו מתרחק במעלה
המדרגות. 'תעלי לחדרך, לישון. זה לא לילה להסתובב בטירה.' אמר
ונעלם במעלה המדרגות. היא מיהרה אל העמוד מאחוריו דחפה את
הצפרדנסיך. והוא הופיע בין הצללים שמתחת למדרגות. 'וואו, זה
היה מפחיד...' אמר הצפרדנסיך. 'כן...' המהמה הנסיכה. 'הוא יותר
גרוע מחלק מהדרקונים אותם פגשתי...' 'כמה דרקונים?' שאלה
הנסיכה. 'שבעה, או שמונה, כבר הפסקתי לספור בחמישי.' ענה
הצפרדנסיך, בעודו מנסה להיזכר בקול הנסיך. 'למה הרגת כל כך
הרבה?' שאלה הנסיכה בסקרנות. 'כל דרקון הבטיח לי שהנסיכה אותה
אני מחפש מוחבאת אצלו, נאלצתי להרוג את כולם כדי לבדוק זאת, אף
אחת מהן לא באמת הייתה הנסיכה שלי.' אמר הצפרדנסיך, מצחו קמוט
במחשבה. 'מה עשית איתן?' שאלה הנסיכה בדאגה. 'השארתי אותן שם,
שובל של נסיכות...' גיחך הצפרדנסיך, 'עשיתי חיים קלים לנסיך
הבא...' 'למה לא הסתפקת באחת מהן?' שאלה. 'כי הנסיכה שלי היא
רק שלי, אני לא יכול לקחת סתם נסיכה אחרת...' אמר הצפרדנסיך.
ואז לפתע נזכר מאיפה הקול של הנסיך היה מוכר לו, 'את ישבת איתי
בשלולית הצפונית, לא?' שאל בהתרגשות. 'זה אתה?' שאלה הנסיכה
בחוסר אמון, 'זה אתה, צפרדע?' שאלה הנסיכה בתמיהה. 'אני כבר לא
צפרדע, שיניתי את השם לצפרדנסיך...' אמר בגאווה. 'למה צפרד?'
שאלה הנסיכה. 'כדי שאני לא אשכח מאיפה אני בא...' מיהר
צפרדנסיך לומר. 'אהה, הבנתי... זה טוב,' אמרה הנסיכה. 'אז מה?'
אמר צפרדנסיך, 'זאת באמת את, קרפדה?' 'אני מעדיפה נסיכה, אני
כבר לא קרפדה, וזה לא טוב למוניטין...' אמרה הנסיכה."
"אז זהו?" שאלה תהילה, כשעצר תמיר.
"מה קרה בסוף?" שאלה איילה.
"זה הסוף..." אמר תמיר.
"מה קרה אתם?" שאלה איילה.
"הם הצליחו לברוח מהנסיך?" שאלה תהילה.
"אהה, זה... כן. טוב, אני אספר לכם את הסוף. בגלל שהם כבר מצאו
אחד את השניה, הם הבינו שאין טעם לחכות עוד רגע אחד בטירה
המפחידה. הרי בכל רגע יכול הנסיך להחליט לבדוק מה שלום הדליפה
בתקרת האולם שלו. ולכן מיהרו החוצה, צפרדנסיך הוריד את גלימתו
בג'נטלמניות לשמה וכרך אותה סביב נסיכה. הוא הותיר אותה בכניסה
בזמן שרץ לאורווה להביא סוס (שכן הוא עוד לא מצא סוס לעצמו,
הוא סך הכל נסיך די חדש...) הוא מיהר אליה, והרים אותה אל
הסוס. הוא ניסה לעלות עליו באותה אלגנטיות, אבל זו הייתה לו
הפעם הראשונה ולכן היה לו קצת קשה, בסוף וויתר על האלגנטיות
וטיפס על הסוס בכוח זרועותיו. הוא כרך זרועותיו סביב הנסיכה,
והם רכבו אל השקיעה. או אולי זריחה, נכון? כי היה לילה עד
עכשיו, אז כן, זריחה."
"נו, ומה היה?" אמרה תהילה.
"זהו! זה הסוף, הם כבר רכבו אל השקיעה! זריחה!" אמר.
"הם התחתנו?" שאלה תהילה.
"כן הם התחתנו! נולדו להם שני נסיכים (תאומים זהים), נסיכה
קטנה ומתוקה שכולם פינקו וראשן אחד זעיר, שאותו גידלו בשלולית
בה נפגשו, שהייתה ליד הבית. טוב?" שאל. כשהרים שוב את ראשו
הייתה איילה שקועה שוב בעיתון.
"מה? זה לא היה טוב מספיק?" שאל את תהילה.
"היא מנצלת אותך!" אמרה תהילה, "היא רבה איתך, רק בשביל
הסיפורים שלך!"
"אז תגידי לה שתפסיק!" אמר תמיר.
"אני לא אגיד כזה דבר בחיים! שאני אוותר על הסיפורים? בחיים
לא! אם אתה רוצה תגיד לה בעצמך..."
"אבל... תהילה... איילה... בואו הנה! לאן אתן הולכו..."