בזמן האחרון אני כל הזמן בוכה.
אין לי חשק לכלום.
הרבה דברים פשוט מגעילים אותי.
אני מרגישה שאני הופכת אדישה להמון דברים כי פשוט...
פשוט לא בא לי.
לא בא לי לכתוב יפה, למרות שאני יודעת שאני הולכת לנסות לאשר
את ה"יצירה" הזו...
אני בכלל לא רוצה להעלות שום דבר לאתר הזה יותר.
אף אחד כאן לא קורא שום דבר.
ברצינות לפחות.
אני חושבת שלפתוח , שלקרוא משהו שמישהו אחר כתב, בלי להכיר
אותו בכלל, בלי לנסות להבין למה הוא התכוון זה לא יפה.
בגלל זה אני לא קוראת שום דבר של שום אדם כאן.
אני פשוט כותבת.
אני לא באמת מתכוונת להרבה דברים שאני אומרת.
לפחות נוח לי לחשוב ככה.
אני רוצה להביע את דעתי בכל מני נושאים, אבל יוצאים לי רק
דברים מגעילים על הנייר.
כל דבר הוא כבד.
אני לא בן אדם כבד.
בזמן האחרון אני כל הזמן בוכה.
ברור לי שאין ממש סיבה.
זו בטח סתם עוד תקופה מגעילה כזו בחיים.
נו... לכולם יש את התקופות האלו ששום דבר לא באמת מצליח להם.
ככה שאפשר לשער שזה לגיטימי.
כמוני בטח יש עוד אלפים.
לא יודעת אם באתר, כי כבר כתבתי שאני לא קוראת שום דבר של אף
אחד כאן.
טוב, אולי של חברה אחת.
אבל זהו!
כי אני מכירה אותה אז מותר לי.
היא בן אדם כבד
עכשיו אני בוכה.
אני לא מצליחה לחשוב על סיבה,
אבל ממש רע לי.
זה סוג של פורקן.
בשנייה שאני מתחילה להקליד הכל מתחיל להיות כל כך חד.
כל כך ברור.
ברור שרע.
הסיגריה כבר עושה לי סחרחורת.
שכחתי מה רציתי לכתוב בפיסקה הזו.
אבל אני מנסה לחלק לפסקאות כי זה נורא "אומנותי"....
אומנותי בתחת שלי...
כל הדברים שמועלים כאן לא שווים יותר מדי.
אם אתגר קרת קורא במקרה את המונולוג הזה, אז זה לא כולל
אותך.
אתה הרי כבר מפורסם.
בקיצור,
לא כתוב כאן כלום,
בעמוד הזה.
סתם רציתי למרוח קצת זמן עם עצמי כי מאוחר ואין לי מה
לעשות...
השעמום...
אבל באמת.
אני לא בן אדם כבד.
באמת. |