יש כמה סוגי כאב, היא החליטה.
יש כאב שאתה חי איתו. מן כאב תמידי שהוא בעצם על זה שאתה
קיים.
יש כאב שאתה סובל אותו (מועקה). שזה כבר יותר קשה, וזה על
הדברים שקורים לך בחיים.
יש כאב שאתה לא סובל (מועקה עד כדי בכי). שזה מהדברים הגדולים
באמת.
יש כאב שהוא בעצם בכלל לא כאב. הוא משהו כל כך גדול ובלתי נסבל
שאתה פשוט מאבד את עצמך. אתה מוצא את עצמך לבד לבד, ומת למות.
אז על הכאב הזה היא רצתה לדבר איתו.
אבל הוא מעולם לא גילה עניין, גם שהתחילה לספר.
וזה רק העצים את הלבד שלה. כי אם הוא (שאותו היא אוהבת בכל
הריקנות שבה) לא רוצה לשמוע אותה, אז מי כן?
היא הייתה רודפת אחריו ("אז אתה שומע? זה כואב... ואני צריכה
שתחבק אותי...") והוא היה בורח ("המממ...").
והיא התחילה להרגיש מטופשת.
אז היא הפסיקה לרדוף אחריו.
ונשארה עוד יותר לבד.
והריקנות רק גברה.
וגברה...
וגברה...
ואז הגיע טל.
טל.
היא כל כך אהבה את השם שלו, שמיד חיבבה אותו עוד לפני שראתה את
פניו כשהתיישב לידה.
"טל..." היא אמרה את שמו מבלי משים.
והוא הביט בה בתמיהה. "אני מכיר אותך?"
"אוי... סליחה... מצטערת...פשוט יש לך שם יפה..." אמרה,
נבוכה.
הוא הביט בה שוב תמה עליה.
"שם באמת יפה..."
"תודה..." הוא לא ידע מה עוד יכול להשיב.
וזו הייתה עוד תקווה בשבילה, והריקנות קטנה.
וקטנה...
וקטנה...
עד שהייתה קטנה קטנה. כי עם טל, מי יכול להיות ריקני? או
עצוב?
עם טל?
והיא בכלל לא זוכרת מה היה קודם.
היא לא זוכרת אז, שהיא רצתה לספר, והוא לא הקשיב, והיא רדפה
אחריו, ואז הפסיקה. היא רק זוכרת את טל. וכל מה שיש לה זה טל.
וטל אוהב אותה, והיא אוהבת את טל.
ופתאום הוא בא. ושאל אותה למה היא הפסיקה לרדוף אחריו.
והיא לא זכרה. היא לא ידעה מה להגיד לו. והיא ידעה שהיא עוד
קצת אוהבת אותו.
והיא לא שמה לב שהיא אוהבת את טל הרבה ואותו רק קצת.
אז היא השאירה את טל עם הריקנות שלה וחזרה אליו.
ופתאום היא זכרה את הכל. אבל טל? טל כבר היה רחוק.
טל כבר אהב הרבה מישהי אחרת.
מישהי הרבה יותר שמחה ממנה...
ומאז היא שוב. עם הריקנות שגוברת.
וגוברת...
וגוברת...