האחות החביבה, שעוד לא קלטתי את שמה, הובילה ששה חיילים לבושים
במדים אל תוך החדר הגדול. הם עברו על פני מיטתו של טוראי קייסי
והתבוננו בו במבט כעס חוצב נשמה. אחד מהם, שהיה גבוה במיוחד אף
שלח ממרום גובהו יריקה הגונה לעבר כף רגלו הימנית המגובסת של
הטוראי. קייסי עשה עצמו ישן על מנת להתחמק מעימות אתם. זה כבר
נכנס פה לשגרה, כאשר כל כמה שעות נכנסת חבורה שכזאת ומביטים בו
באותה צורה. החיילים, אחרי שעברו על פניו, התיישבו ליד מיטות
כמה מחבריהם הפצועים. הם היו ברי מזל , אם אפשר לקרוא לזה ככה.
סיימו את הכשרתם יום אחד אחרי יום הפלישה ונשלחו היישר לפה,
לבריטניה. הם עומדים לצאת כבר היום, על פי השערתי, ליבשת,
ולהתחיל במלחמה. מלחמה על ניצחון המעצמה, הצד הטוב, או יותר
כמו שאני רואה את זה, מלחמה על חייהם. אני וקייסי היינו שכובים
מיטה מול מיטה. יכולתי לראות בקלות את פתיחת העיניים הקלילה
שלו, עוקב אם קבוצת החיילים עזבה כבר.
קייסי, כך סופר לי לפחות,  התחמק מצניחה ביום הפלישה בדרך לא
הגיונית למדי. אשר לי, אני חשבתי שהיא הכי הגיונית שיכולה
להיות.
הבנאדם, טוראי בצבא האמריקאי, כבר היה על מטוס שעמד להמריא אל
עבר נורמנדי כשחטף התקף פחד לא מוסבר, חטף את נשקו של אחד
מחבריו וירה כדור אחד מדויק אל תוך רגלו הימנית שלו. מיד
כשנורה הכדור, רצו כולם החוצה לראות מה קרה והשאירו את טוראי
קייסי לבד מדמם בתוך המטוס. לא היה לו האומץ לצעוק מה הוא עשה,
כמו שלא היה לו אומץ לצאת ולהילחם. אחרי שחזרו החיילים למטוס,
גילו את טוראי קייסי שכוב על הרצפה מעולף ופינו אותו לבית
החולים, השמועה עברה בין כל הבסיס בתוך כמה שניות. כמה חכמים
אומרים, שהשמועה עוברת מהר יותר ממהירות האור.
המצחיק הוא, שאחרי כמה שבועות בא אלינו למחלקה קולונל מנופח
חזה והתחיל לחלק מדליות גבורה לכל החדר. טוראי קייסי הוא החייל
היחידי, למיטב ידיעתי, שקיבל מדליית גבורה על קרב שהוא לא
השתתף בו, שלא נדבר על זה שהגבורה היחידה שהוא הפגין הייתה
לירות לעצמו ברגל. רוב החיילים לקחו את זה קשה כשהם הבינו
שהמדליות לא באמת נחשבות אם הצבא חילק אחת לטוראי קייסי וקראו
בקול שהם יזרקו אותן לפח. אני מבטיח לכם שכל אחד מהם החזיר
אותן לתוך התיקים הצבאיים שלו בגאווה שקטה. רק שיהיה מה להראות
לנכדים.
בכל מקרה, מאז עוברים אצלנו חיילים ומביטים בטוראי קייסי באותם
מבטים זועמים, אולי מקנאים, על שהצליח להתחמק מיום הפלישה ועוד
לזכות במדליה על זה, בעוד חבריהם נטבחו כמו חיות. באשר לי, אני
יצאתי לנורמנדי, ואפילו השתלטתי על כמה בונקרים עם הפלוגה, עד
שכדור מתכת קטן וארור חדר לי היישר לתוך השוק ולא יצא מהצד
השני. כעבור כמה שעות פוניתי היישר לבית-חולים שדה פה בבריטניה
על יד חוף תעלת לאמאנש בבסיס הצבאי שהקמנו, הצבא האמריקאי.
כשנכנסתי כבר שכבו במיטותיהם כמה חיילים פצועים מפלוגות שונות
וקייסי הפחדן. את שמותיהם של כמה כבר למדתי להכיר, אך בכלליות
לא נערכו שיחות רבות בין כל הפצועים קל. הפצועים קשה לא יכלו
בכלל לדבר והם שכבו בצד השני של החדר הגדול, איפה שניצבה עוד
כניסה.
מוזר כמה דברים אתה יכול לעשות עם גבס. לכל בנאדם ששכב פה היה
חלק מגובס איפשהו, נדמה היה שזה כל מה שהאחיות ידעו לעשות. מדי
פעם עבר רופא המחנה ברפרוף על כל המיטות, בעיקר על אלו של
הפצועים קשה או איך שאני אוהב לקרוא להם " קירות הגבס". לסרן
בריגס, זה היה שמו של רופא המחנה, לא היה מה לעשות ברוב הזמן.
אתם עלולים לחשוב שהוא צריך לנתח או להיות טרוד מעבודתו בבדיקה
ואבחנה של הפציעה אך שמתי לב שתפקיד זה היה די פשוט - הוא פשוט
רשם לכולם מורפיום.
בגלל שלא היה לו מה לעשות ברוב הזמן, הוא שיחק אתי שח. ביום
הראשון שנכנסתי הוא נכנס לחדר וצעק אם מישהו יודע לשחק שח.
חשבתי שאחד מ"קירות הגבס" ניסה להרים יד אך לא הצליח. אני
הרמתי במקומו. ידעתי לשחק, לא בובי פישר, אבל ידעתי. דרך בריגס
שמעתי לראשונה את הסיפור על טוראי קייסי.
"איזה פחדן", אמר סרן בריגס כשהצריח את צרחו הלבן במהלך מבריק.
"יורה על עצמו... מי שמע. ואני צריך עוד לטפל בו." סרן בריגס
דיבר כאילו היה לוחם ותיק, כאשר במציאות הפעם האחרונה שהחזיק
רובה הייתה כנראה בטירונות.
"עזוב אותו, עדיף שהוא לא יצא, אנשים היו נהרגים בגללו".
החזרתי לו והזזתי את המלכה השחורה שלי לעמדה מאיימת. "שח",
אמרתי. סרן בריגס העיף את הכלים בעצבנות מהלוח. "הפחדן הזה..."
סינן בזעם. לא היה לי כוח להזכיר לו ששוב הוא שכח שהמשחק נגמר
כשיש שחמט. עזרתי לו לפנות את החיילים מהלוח והוא עזר לי לחזור
אל החדר. רגלי השמאלית הייתה מגובסת כולה.