מחר יכול היה להיות אחד מאותם ימים...
מחר הייתי אומר לעצמי כי "היום הוא היום" והגיע הזמן להתוודות
בפניך.
מחר, בעודי בוהה אל תוך עינייך הבוחנות, המבינות, נשימתי הייתה
נעתקת.
מחר בהפסקות בין השיעורים הייתי מוצא את עצמי מחזיק את אחד
מעמודי הברזל של גרם המדרגות, במקום לגשת אליך ולהגות את אותן
מילים נשגבות שאיני יכול לבטא.
מחר הייתי מחפש אותך במבטים בשיעורים, כותב עוד פתק טיוטה
ומייד קורע אותו לגזרים.
מחר יכול היה להסתיים לו לפתע היום, ואני הייתי נשאר צופה בך
מאחור, פוסעת לתחנה הקרובה.
מחר הייתי שוכב עם עיניים פקוחות על מיטתי, נכשל בעוד ניסיון
להבין את עצמי.
ואולי, רק אולי, יכול היה להיות מחר שונה מאותה שגרה מייאשת.
אולי הייתי ניגש אליך לבסוף, ובחיוכים מהוססים מספר לך כמה שאת
יפה.
אולי הייתי מצליח להסביר לך עד כמה את חשובה לי, עד כמה אני
מאוהב בך.
ואולי מבטך היה מקפיא אותי, ובראש מורכן הייתי מסתלק רגע לאחר
וידויי.
אך אולי הייתי נושך קלות את שפתי ומחכה אתך עוד רגע, עוד קצת.
אולי הייתי יכול לזכות מחר בטעם מחודש לחיי,

אם לא היית עוזבת היום.