סתם הרהור. הרהור כמו תמיד אחרי שישי בלילה.
וגם הפעם כמו תמיד, הוא גובל בעצבות.
רק שהפעם, שלא כמו תמיד, הוא מוגדר רשמית כעצבות.
זה בעיקר בגלל אתמול, בגלל שאני אתך בתוך מיטה אחת, וחשה
חייבת. חייבת  ולא שלמה. ואחר כך השתיקה הזאת, השתיקה הכואבת
יותר מצרחות. ועד שכבר אתה שובר אותה, זה בא במילים כל כך
מינימאליות, שפה כל כך דלה, אבל שמבטאת הכל.
זה לא שאני מרגישה אליך משהו, זה לא שפעם הרגשתי, אולי לרגעים.
אבל עדיין העברתי אתך שלושה חודשים מהחיים, שזאת תקופה שוברת
שיאים, יחסית.
והמילים של היום, שוב מילים מינימאליות. אבל כל כך מעליבות,
פשוט מרגישים את הרצון הזה שלך "להחזיר לי". ולא שהתאכזבתי,
במילא זו אני שעצרתי הכל, ולא בדיוק הייתה כאן אפשרות אחרת. אז
עם כל זה, למה אני עדין מרגישה כל כך... רע?! כל כך מוזר?!
סתם התחושה המייאשת הזאת, שהכל כל כך כבד, כל כך גדול, כל כך
מבולגן, ואני לא מצליחה למצוא דרך להשתלט על הכל, לא מוצאת את
הכוחות האלו. וגם המצב הזה, המצב המבלבל הזה, שכל הסביבה הכי
קרובה אלי מאבדת כוחות, מתפרקת לי מול העיניים, ומעצימה את
ההתפרקות הזאת שלי, פי 2. אני כל כך רוצה, כל כך מנסה לשמור על
כולם, להגן, לתפוס את כולם שלא יתפרקו לי, כי אז באמת שייגמרו
כוחותיי. ואני בעצם כל כך צריכה לפעמים שמישהו יתפוס אותי,
שמישהו ישמור עלי שלא אשבר לרסיסים. אני כל כך מפחדת מאיבוד
השליטה הזה שלפעמים נראה לי שאני מצויה בו. כי מרוב הכאב של
כולם, מרוב המצוקה והעצב של כולם, אני כל כך מפחדת, כל כך
מתפוצצת מבפנים. ועם כל המוחצנות שבי, המופנמות גם כאן, והיא
שקטה, היא שקטה וגדלה ברגעים הכואבים, ואני בולעת את הכל.
בולעת עד שאני מתפוצצת, וההתפוצצות מתבטאת חיצונית, אבל לפעמים
גם היא מוסתרת. לבלוע את הדמעות, כל הזמן.
אני מרגישה שחייבים להתחזק מחדש. פשוט חייבים. אסור לשקוע בזה.
תמיד לחייך ולשמור על אופטימיות גם כשלפעמים קצת קשה. או
הרבה.
אבל איך זה שעכשיו זה לא מתאפשר?!