סיפור על  ספר, הכוח שלו ואיך הוא עבר ידיים.

קניתי ספר. הכריכה שלו הייתה קצת משופשפת והצד החיצוני של
הדפים קיבל גוון דק של צהבהב, אבל בשביל ספר יד שנייה המצב שלו
היה מצוין. לא נראה כי הספר עבר הרבה ידיים לפני שקניתי אותו,
אלא יותר כמו שמישהו קנה אותו ולאחר זמן מה מכר אותו.
אני נהנה לחשוב שזו אישה שהייתה בעליו הקודמים והיחידים של ספר
זה.
זו הייתה חנות ספרים קטנה ופינתית שחלון הראווה שלה פונה לרחוב
סואן ועמוס בהולכי רגל ומכוניות מצפצפות ואילו בצדה השני, שם
ממוקמת דלת הכניסה הפונה לסמטה שקטה שמשמשת כביתם של מספר
חתולים חסרי בית או פח.
היא עברה שם בדרכה הביתה מהעבודה ובכלל לא חשבה להיכנס לחנות
הספרים אבל משהו משך אותה פנימה, כשנכנסה הנהנה שלום מאופק
למוכר והתחילה סוקרת בעיניה את המדפים. לא היה ספר מסוים
שהייתה מעוניינת לקנות וחשבה שאולי ספר רומנטי ומותח יכול
להיות רעיון לא רע להעביר את הלילות הקרובים שהולכים
ומתקררים.
היא בחנה את רבי המכר החדשים שהיו מונחים על פלטפורמה מדורגת
בקדמת החנות וכשלא מצאה שם ספר שעניין אותה במיוחד המשיכה
לעומקה של החנות והסתכלה קצת על ספרות מתורגמת וביוגרפיות
משעממות, היא המשיכה לאורכה של החנות והתחילה לעיין בספרות
המקור. אחרי חיפוש קל חנו עיניה על מדף השירה. בעדינות הוציאה
ספר אחד והתחילה לקרוא בליבה. השיר דיבר על חוויה כואבת שחוותה
המשוררת ועל כך שזה יצר אצלה פצע שאף פעם לא יגליד. היא עיקמה
את האף מחוסר שביעות והחזירה את הספר למקומו. בעיניה היא שוטטה
במהירות על שאר ספרי השירה כשפתאום הבחינה בספר קצת יותר קטן
משאר הספרים, זה היה ספרון עם כריכה קשה בצבע אדמדם שנחבא
מאחורי שני הספרים שהיו מצדיו. היא הוציאה אותו בזהירות גדולה
יותר משנהגה עם הספר הקודם, פתחה אותו בזהירות בעמוד אקראי
והתחילה לקרוא בו.
אם להסתכל על שפתיה או אפה אי אפשר היה לדעת כיצד היא מגיבה,
אך עיניה הצמאות שתו את המילים ובכך אמרו הכל. אחרי ששילמה
למוכר - שהציע לעטוף לה אותו, אך היא אמרה שאין צורך ויצאה
בחפזון כשהספר בידה והיא ממשיכה לקרוא בו. המוכר נשאר עומד
בחנות מאחורי הדלפק עם שקית שרצה להציע לה לשים בה את הספר
החדש.
כבר התחיל להחשיך ותאורת הרחוב הייתה מעומעמת, אבל זה לא הפריע
לה להמשיך ללכת בין אנשים ולקרוא בספר.
כשהגיעה לפתח הבניין שלה התחילה בדיוק לקרוא את השורה הראשונה
בבית השני של שיר קצר בעל שני בתים. המילים נתפסו בתוכה והיא
לא הייתה יכולה להמשיך לקרוא. היא חזרה וקראה את השורה פעם אחר
פעם כאילו הוא כתוב בשפה זרה שהיא יודעת, אך לא שולטת בה היטב
- מבינה רק מילים בודדות ולא מצליחה להרכיב מהן משפטים שלמים
בלי הגיון.
היא נשארה לעמוד בפתח הבניין וקראה שוב ושוב הפעם בקול, חושבת
אולי שאם תשמיע אותם לעצמה בקול תבין את משמעותן. היא חזרה
עליהן פעם אחר פעם עד שהתערבבו ואיבדו כל משמעות, החושך ירד
וצינת הקור עוררה אותה מהטראנס שבו הייתה, היא סגרה את הספר,
הכניסה אותו לתיק הצד שלה ועלתה במדרגות לביתה. היא נכנסה
לביתה, שמה מרק דלעת בן יומיים על הגז, התקלחה, החליפה את
החצאית השחורה והחולצה המכופתרת בטרנינג כחול דהוי שיש לה כבר
שנים והתיישבה עם צלוחית המרק מול הטלוויזיה שהקרינה סדרה
קומית אמריקאית מטופשת. אבל לא משנה כמה התעמקה בצליל הצחוק
המוקלט שבקע מן המרקע בכל פעם שאחת הדמויות אמרה משהו מצחיק
היא לא הפסיקה להרהר על המילים החדשות שקראה.
הן העבירו בה מין ריגוש אבל גם כעס שלא ידעה מה מקורו. לרגע
המילים נראו לה גאוניות ושנייה אחר כך פשוטות ורגילות כמו עלון
מבצעים של סופרמרקט. היא הניחה את הקערה על השולחן בסלון
וניגשה לתיק, הוציאה את הספר והתחילה לקרוא שיר שעוד לא קראה.
הרגשת הדיסוננס שהרגישה קודם חוזרת במהירות. היא טרקה את הספר
והניחה אותו על השולחן במטבח וחזרה למרק ולטלוויזיה.
לפני שהלכה לישון עברה בבית וסגרה את האור בסלון ווידאה שנעלה
את הדלת. בדרך לחדר השינה הבחינה בספר שנשאר מונח על השולחן
במטבח והתחילה לקרוא בו. במהרה זיהתה את הרגשת אי הנוחות חוזרת
ותוקפת אותה, אבל הפעם היא המשיכה לקרוא, מנסה להילחם בה. היא
התעמקה במילים ואף סיננה אותן בקול במטרה לגרש אותה, אך היא
גברה יותר ויותר וכשכבר עמדה להתייאש ולא ידעה אם היא קוראת או
סתם בוהה במילים ההרגשה התנפצה והיא חשה את הרסיסים מלטפים
אותה מבפנים. תחושת הקלה הציפה אותה, אך היא הייתה קצת נרגשת.
היא סגרה את הספר ולקחה אותו לחדר השינה שם הניחה אותו בספריה
הקטנה שעל השידה שליד מיטתה. שם שמרה את ספריה האהובים ביותר
שהיו מסודרים לפי סדר אמוציונלי - מהאהוב פחות, שהיה קרוב
לקיר, לאהוב ביותר שהיה הכי קרוב למיטתה ושם בעצם עמד יומנה
האישי. היא שמה אותו קרוב לקיר והלכה לישון.
כל יום נהגה לקרוא בו קצת ויותר כאילו טועמת דבר מתיקה שגורם
חשק לעוד וליותר.
גם הייתה קוראת בו לפעמים כשהייתה נוסעת ברכבת או באוטובוס או
יושבת בחדרי המתנה.
אך בשלב כלשהו הוא ליווה אותה בתיק לכל מקום. גם אם ידעה שלא
יהיה לה זמן אפילו לעיין בו, עצם  המחשבה שהוא מונח קרוב אליה
בתיק הצד שלה גרם לה להרגיש טוב יותר מהרגיל.
למעשה היא פחדה להשאיר אותו בבית. היא דמיינה איך פורצים לה
לדירה וגונבים אותו. זה לא היה ספר יקר או ידוע או אפילו כזה
נדיר ששווה לפרוץ בגללו, אבל היא דמיינה איך פורצים אליה לדירה
וגונבים את הטלוויזיה ואת הסטריאו ואת מעט התכשיטים שהיו לה
ואז שהגנבים, שיודעים שיש להם עוד מספיק זמן עד שהיא תחזור
ושהם יכולים להעמיס עוד הרבה יותר ממה שהם לקחו ולשים בטנדר
הכסוף שלהם שמחכה למטה הם מתחילים לקחת דברים שנראים חסרי ערך
אבל אולי הם יוכלו למכור אותם בדרך כלשהי.
דברים כמו הטוסטר שבמטבח שאינו חדש במיוחד ובתחתיתו שאריות
צנימים יבשות או אוסף פסלונים של ליצנים עצובים-שמחים שאספה
מאז שהייתה ילדה, גם את אוסף הדיסקים שהיו מפוזרים בסלון. הכל
נגרף לתוך שק יוטה גדול ואז בלי להיות יותר מדי בררן חופן אחד
הגנבים בשתי ידיו את הספרים שליד מיטתה, ביניהם הספר האדמדם
והיומן האישי אותו היא כותבת. הספרים נדחפו לשק הגדול שכבר עמד
להתפקע.
הם אפילו כמעט ניצלו כי כשראה השודד השני שהראשון הכניס ספרים
לשק אמר לו "בשביל מה אנחנו צריכים ספרים. הם סתם תופסים מקום
והם כבדים ולא שווים גרוש!" הגנב הראשון שהרגיש שהוא חייב
להצדיק את גניבת הספרים בשביל להראות לו שהוא יודע מה שהוא
עושה השיב "ספרים זה דווקא טוב מאוד. יש ספרים ששווים הרבה
כסף, רק אתה לא יודע כי לא קראת ספר בחיים שלך!" הוא אמר
בתוקפנות לגנב השני שהסתכל עליו, גיחך ואמר "ונראה לך שיש כאן
איזה ספר ששווה משהו?"
"לך תדע", ענה הראשון והוסיף, "חוץ מזה שמעתי שיש אנשים
שמחביאים את הכסף שלהם בתוך ספרים ככה שאולי נעשה קופה יותר
טובה ממה שאתה אפילו יודע."
"אתה באמת חושב שהיא החביאה בפנים כסף?" שאל הגנב המזלזל
שעכשיו עיניו נצנצו מהמחשבה על האפשרות של ערמות של כסף
שמבצבצות בין דפי הספרים.
"אני לא יודע", ענה הראשון, "אבל נבדוק את זה אחרי שנעוף
מכאן".
פתאום הם שומעים רעש קצת מוזר מבחוץ ומחליטים שזה הסימן בשבילם
לצאת. הם גוררים את השלל הכבד מהדירה, מעמיסים הכל על הטנדר
הכסוף ומסתלקים במהירות.
המחשבה על הספר נגנב ממנה, מתרחק לאט לאט בטנדר הכסוף למקום
כלשהו בעיר, נזרק לפח כשהגנבים מבינים שאין בו שום אוצר חבוי
ולבסוף נשרף במזבלה העירונית, גרמו לה למחנק בגרון. אפילו לא
הפריעה לה המחשבה שגם את היומן שלה גנבו. היומן שבו רשמה דברים
אינטימיים שלא סיפרה לאף אחד, מחשבות שלא העזה להגיד בקול,
פתאום כל זה לא היה לו ערך לעומת הספר.
מבוהלת מהתרחיש המפחיד שקפץ לראשה פתחה במהירות את התיק
והחזיקה את הספר, התבוננה בו וליטפה בקצות אצבעותיה את כריכתו
הקשה. להחזיק אותו ככה ולהריח את הריח שלו הרגיעו אותה מחדש.
היא פתחה בדף אקראי והתחילה לקרוא את השיר שהופיע באותו עמוד.
היא כבר קראה את השיר הזה אינספור פעמים ובכל זאת המילים נגעו
בה כאילו קראה אותו בפעם השלישית (בפעם הראשונה והשנייה הייתה
מהרהרת עליו ועוד לא הצליחה לפענח בדיוק כיצד הוא גורם לה
לחוש. בפעם השלישית כאילו נגלו לה כוונותיו ותחושת הזדהות
ואהבה כנה הציפו אותה).
היא קראה אותו בלחישה, כמו שאומרים סוד אסור ומפולפל. היא אמנם
קראה מהספר, אך ידעה את המילים בעל פה.
כשהגיעה לשורה הלפני אחרונה התחילה להאט את קצב הקריאה, זאת על
מנת לדחות את הסוף. כשגמרה נשמה את ריח הדפים לתוכה ונשפה
נשיפה מהירה של סיפוק. היא הכניסה את הספר בחזרה לתיק והמשיכה
בעבודתה.
היו פעמים שאחרי שקראה שירים מסוימים הייתה מרגישה דגדוג נעים
באזור האגן. היא הייתה נוגעת בעצמה בעוד היא קוראת ותוך כדי
שהמילים נכנסות לתוכה הייתה מביאה עצמה לפורקן כאשר יד אחת
משחקת בה והשנייה אוחזת חזק בספר - תגובה בלתי נשלטת לסיפוק
האדיר שהיה תוקף אותה.
שירים אלה שגרמו לה לעונג הייתה נוהגת לסמן על ידי יצירת אוזן
קטנה מאוד בקצה הדף. למרות שראתה במנהג האוזניים השחתה של הספר
היה לה זה הכרחי כדי שתוכל למצוא את השירים האלה במהירות בזמן
שהיא נוגעת בעצמה.
גם כשהייתה מתעלסת עם מישהו הייתה מסתכלת תוך כדי על הספר שהיה
מונח ראשון על המדף, לפני היומן, קרוב ביותר למיטה. כאילו הוא
בן זוגה לחיים שכחלק ממשחק פרוורטי יושב מולה ונהנה להביט בה
והיא בו בזמן שהיא מתעלסת עם גבר אחר.
או כמו אלמנה צעירה שמנסה להגיע לפורקן עם גברים זרים ותוך כדי
לשמור על זיכרון בעלה המנוח והאהוב. היא עוצמת את עיניה
והמאהבים השונים הופכים לבעלה וכשהם חודרים אליה היא מדמה כי
איברם הוא איברו והעורף אותו היא חובקת זה עורפו ואחרי שהם
גומרים ונרדמים היא תבכה בשקט ותלחש את שמו.
היו כאלה שהפריע להם המבט המהורהר הזה בספר וכשהעירו לה הייתה
מלטפת אותם ואומרת שזה כלום ושימשיכו לעשות מה שהם עושים והם
באמת היו ממשיכים והיו גם כאלה שלא אמרו כלום או לא שמו לב.
אני מחזיק עכשיו בספר, מנסה לנחש איפה הציפורניים ליטפו את
הכריכה, האם עברה אחרי שגמרה עם אצבע רטובה על אותיות התבליט
שמציינות את שם המחבר. תוך כדי דפדוף אני נתקל באותם שירים
בעלי "אוזן", השירים שגרמו לה לרטוט מהנאה ואתם התרסקה על
המיטה. קורא את המילים שקראה כשחום גופה עלה ואגנה התפתל.
אני לא יודע למה בעצם וויתרה על הספר הזה, למה הלכה לחנות
ספרים יד שנייה ונפרדה ממנו בעד סכום סמלי. אולי מתוך נדיבות -
רצון לחלוק משהו מדהים שהיא קיבלה עם מישהו אחר? אז למה אם כן
לא נתנה את זה למישהו (או אולי בעצם מישהי) מסוימת. אולי חשבה
שכמו שקרה לה - הספר צריך לבחור את האדם.
ולמה אם כן בחר אותי?
הרבה שאלות עלו לי לגבי כל זה. אבל החלטתי להפסיק לשאול. אני
פותח את הספר וקורא באקראיות שיר, נושם לתוכי את המילים ואת
הדפים המצהיבים.