אני בפינתי
והיא בפינתה שלה.
לבד.

שעות על גבי שעות,
מביט בעיניים גדולות
של ילד בן שמונה
בנרות על השולחן הגדול
שעווה נוטפת על המפה.
הטיפות
מקציבות ומחלקות את הזמן
לשעות
דקות
שניות.
הם כבים אחד אחרי השני.

היא החליטה
מבלי לדעת.
הבדידות חובה בעולמה, עולמנו,
שלנו.

אני מביט אליה, והיא לא יכולה, עיניה כבדות מדי.
היא תמיד בשלה, ואני בשלי.
תמיד אנחנו בשלנו, של שנינו.

היא תיוותר לה
לבדה, בבדידותה שלה, חסרת הכרה
מזמזמת מנגינה, עם סיגריה ביד.
עם הבקבוק שלה         (כי היא לא יכולה בלעדיו)
והשתיה שלה              (כי היא לא רוצה בלעדיה)
והצחנה שלה              (כי היא חלק ממנה)
בפינה שלה                (כי תמיד הייתה רק שלה)
נחנקת לה                  (כי ההתפכחות כואבת)
סובלת לה                  (כי קולות המריבה פוצעים)
בשבילי       (כי מגיע לה)
בשבילה      (כי מגיע לה)

מתה          (כך בחרה...)
בפינתה שלה
תמיד לבד בשביל שנינו.
היא כבר החליטה
מבלי לדעת.
הבדידות חובה...
בעולמה.
עולמנו.
של שנינו.