עכביש מדלג על החלון בקלילות, ולפתע אני שוכח שיורד גשם בחוץ.
כבר שבועיים אני שוכח לקנות מטריה, אך גם קודם לכן הייתי מחוסר
מחסה.
החלטתי לצאת בכל זאת, אוויר הדירה המעופש גירש אותי ואת חוש
הריח שלי, עדות אחרונה לכך שחלק ממני עדיין מתפקד. פינות הרחוב
מביטות מבולבלות בי וזו בזו, כאילו רוצות לשאול איזה יום היום
אבל לא נעים להן לשאול עד שמרוב בושה אבד קולן.
אבן המדרכה מזכירה לי שהרגליים שלי עדיין מחוברות לגוף ולמרות
מה שכמה אנשים טוענים עליי, אני עדיין לא זוחל על גחוני. עטוף
ברעל מזג-האוויר המטונף שאופף את העיר, אני ניגש ופותח את הדלת
לבר הקבוע שלי. כנראה שאפשר לקרוא לבר 'קבוע' אחרי ששתית שלושה
ארגזי וויסקי בפחות משבוע ובזכותך הברמן יודע שגם מחר תהיה לו
עבודה, כל עוד הצרות שלך לא ייפתרו. אנחנו כבר לא פונים האחד
לשני בשמות, רק מבטים, כמו כוס מדידה שזוכרים את מידתה בראש,
אך לעולם לא משתמשים בה.
הפעם מישהי יושבת במקום הקבוע שלי. אני מתיישב כיסא על-יד,
נרגז במידה ניכרת. השקט ממתין בינינו בציפיה כבירה למילים
הראשונות שיחתכו את האוויר. או כך ירגיש תמיד כל גבר על-יד
אישה זרה בעומדם ליד כל מדף שמספיק גבוה כדי להיחשב בר ומספיק
נמוך כדי שלא תיחשב גמד...
מובן שלא יכולתי לפלוט דבר יותר טפשי מאשר טון צרוד ומילים
כמו:
"אני נוהג לשתות מהכיסא הזה בדרך-כלל."
"אתה יושב כאן כדי לשתות או שותה כדי לשבת כאן?"
"גם וגם."
"הגעת לשלב שאתה מפתח קשר רק עם חפצים שלא יכולים לדחות
אותך?"
"אם כך, אני מקוה שגיליתי את החפץ הראשון שמדבר כמו אישה, נראה
כמו אישה, ושותה כמו גבר."
האמת היא שלא הייתי מוכן לדיאלוג הזה, אבל היא הייתה שם,
לפניי, ולא יכולתי להתחמק.
הצמדנו כוסות והמשכנו לפלוט לאוויר מילים בניחוח של שנת 1878,
בה איש בשם ג'ון נהג לשוטט ברחבי המערב הפרוע ולמכור את
מרכולתו לטיפוסים לא פחות מפוקפקים מאלו שהסתתרו בצלליות
הפינות הדחוקות של המקום בו בחרנו אני ונונה להיפגש בפעם
הראשונה.
בשבוע שלאחר מכן היא דאגה לחכות לי בחוץ ולקחת אותי למקומות
בהם המשקה החזק ביותר היה אספרסו כפול. היא כבר ידעה במה אני
עוסק, לי לא היה מושג קלוש לגביה, בדומה לשאר היבטי החיים שלי
אז.
אני זוכר איך יום אחד היא פתחה את הדלת לדירתי ונדהמה לגלות
כמה ציורים תלויים על הקירות. היא בילתה שעות, מרותקת כמו ילדה
קטנה, בזמן שאני נאבקתי עם כמה כתמים של צבע שסרבו לצרוח בגוון
הנכון.
לפתע היא רכנה ראשה על כתפי, ובצעד נועז אמרה: "אולי תצייר
אותי?" הראיתי לה סדרה של תשעה ציורים שישבו על הרצפה, מכוסי
בד לבן: "בכל יום שמנעת ממני להיכנס לפאב, ציירתי את הפנים שלך
כפי שזכרתי אותן באותו יום".
היא הסתערה והעיפה את הכיסוי לאוויר כמו היה דף נייר. מולה
עמדו תשעה בדים לבנים כשלג.
מבט זועם נפנה לעברי.
"יש בך יותר טוב ממה שאני יכול להכיל", השבתי.
ביום ההוא, נונה בכתה בפעם הראשונה.