יושב על הרצפה במקלחת, בוהה בקירות הכתומים וקר. הרצפה מרגישה
קר כמעט כמו שהנפש שלי מרגישה. לוקח את הדפדפת וכותב כמה מילים
לכל האנשים שאהבתי שיידעו כמה אהבתי אותם. ואומר להם שישבתי
במקלחת כדי שיהיה קל לנקות, רק פותחים את המים ושוטפים והכל
נעלם. כמה דקות ולא נשאר אפילו כתם. אומר להם שאהבתי אותם
ושברגעים האחרונים שלי חשבתי עליהם.

לידי שוכב לו המקל שלי, מקל שחור מסוג M-16 מקוצר ואליו צמודה
מחסנית עם 29 כדורים, למרות שאחד יספיק, הרי אני תמיד שומר על
כוננות. אני משחרר את המחסנית מהגומייה שלה ומכניס אותה לתוך
בית המחסנית. עכשיו המקל שלי הוא כבר לא מקל, עכשיו הוא כבר
נשק...
נשען על הקיר, יד אחת על הנשק ויד שניה על הרצפה, וקר לי, כל
כך קר לי. עוצם עיניים וחושב, רואה תמונות מהעבר, תמונות מהגן
תמונות מהילדות, תמונות מבי"ס, תמונות מהתיכון ואפילו כמה
תמונות מהצבא דבר אחד משותף לאתון תמונות, כולן תמונות בודדות,
תמונות בודדות. חלקן אפילו תמונות של כאב. מסתכל לימיני מונחת
שם ערמה של מכתבים, מכתבי פרידה מאותם יחידי סגולה שבאמת היו
חשובים לי בחיי. מקווה שהם יסלחו לי. סופר את המכתבים בערמה
ומגלה שלא צריך יותר משתי ידיים בשביל לספור את המכתבים.
לוקח את הנשק ומנשק אותו, הוא הגואל שלי. מכניס את הסתרשף לפה
וגם הוא קר, כאילו כדי להתאים את עצמו לכל הסיטואציה הזאת.
הנשק המקוצר מתגלה כנשק אידיאלי, הוא בדיוק באורך הנכון. אני
מעביר את הנצרה למצב אוטומט, שם אצבע על ההדק ועוצם עיניים...

"חייל נמצא ירוי בראשו בבסיס תותחנים בצפון" זאת הייתה הכותרת
של הכתבה. הכתבה עצמה הייתה זאת: "מצ"ח חוקרת נסיבות מותו של
חייל אשר נמצא אתמול בעת הצהרים כשפצע ירייה בראשו, מגורמים
צבאיים נמסר כי ככל הנראה מדובר בהתאבדות אך מצ"ח חוקרת האם
מדובר באירוע פלילי או אכן בהתאבדות."

"בום"
שמעתי כקול נפץ ובהתחלה לא הייתי בטוח במה מדובר. הדבר הראשון
שעשיתי היה ליפול ולשכב על הרצפה, אחרי זמן שנראה כמו נצח
ראיתי שאין עוד יריות, תפסתי את הנשק שלי והתחלתי להתקדם לכוון
המקלחות, משם שמעתי את הרעש. התקרבתי לשם לאט לאט ובשקט
וכשהגעתי הכנסתי את הקנה קודם כל ולאחר מכן הגנבתי מבט פנימה
ו... ו... ואז ראיתי אותו בפנים. הוא שכב שם בתוך שלולית של
דם. התחלתי לצעוק שמישהו יעשה משהו, שמישהו יעזור לו. אבל כבר
היה מאוחר מידי וכבר לא היה מה לעשות.

"יתגדל ויתקדש שמי רבא...."
זה בערך כל מה שאני זוכרת ממה שנאמר בהלוויה, הייתי שקועה
בדברים אחרים. זיכרונות ממנו ומחשבות עליו.
אחרי הקדיש הגיע תורי להספיד אותו. "אחי שלי, יקירי שלי. מאז
שהחיילים דפקו בדלת שלנו הכל נהייה מעורפל, כאילו נכנסתי לסיוט
כזה שאני בטוח שאני אתעורר ממנו והכל יחזור לקדמותו, אני רק
מחכה לרגע שאתה תעיר אותי ואני אראה שכלום לא קרה. אבל החלום
לא נגמר, הבוקר לא עולה והשמש לא זורחת. אני פשוט לא מצליחה
להתעורר ממנו.
היו שם כל כך הרבה אנשים בהלוויה שלו, אנשים מהישוב, אנשים
מהצבא, וכל מיני אנשים שאין לי מושג מאיפה הוא הכיר. היו שם
המון שאנשים שאני לא הכרתי. אבל הם הכירו אותו.
אחרי ההלוויה כולם באו אלינו הביתה, אימא ואבא ישבו ביחד,
וכולם ישבו ודיברו ולאט לאט אנשים התחילו לצחוק. נכנסו אליו
לחדר והסתכלו בתמונות שלו, וסיפרו עליו סיפורים. ואני גיליתי
שאני ממש לא מכירה אותו, שיש בו המון צדדים שאני לא מכירה.
חברות שלי באו והיו איתי, שמרו עליי שאני לא אשבר.
אני לא מבינה איך הוא היה מסוגל לעשות את זה, איך הוא לא ראה
כמה אנשים אוהבים אותו, כמה אנשים יתגעגעו אליו. אני יודעת
שהוא לא רצה לפגוע באף אחד, הוא לא היה מסוגל לפגוע בזבוב ואם
הוא רק היה יודע כמה הוא פגע בנו אני בטוחה שהוא לא היה עושה
את זה. אבל איך זה יכול להיות?
איך יכול להיות שהוא לא ראה את זה?

אחרי ההלוויה בא אליי חייל ושאל אותי אם אני האמא. אמרתי שכן
ושאלתי אותו מי הוא?  החייל הציג את עצמו ואמר שהוא למד עם הבן
שלי בבית הספר, הוא התחיל ואמר שהוא חייב להתנצל על איך שהוא
התנהג אל הבן שלי במהלך הלימודים. הוא אמר שהם לא היו חברים
טובים ולמעשה הם אפילו היו דיי אוייבים ורבו כל הזמן
שאלתי אותו על מה הם רבו כל הזמן? הוא סיפר לי שהבן שלי היה
אדם שקל להיטפל אליו, הוא היה מאלה שהיו מחוץ ל"חבורה" ולא ממש
קשורים והוא גם הצליח בלימודים ולכן היה ה"שעיר לעזאזל"
שלהם..
החייל סיפר לי שהחבורה שלו הייתה מציקה לבן שלי ולעוד כל מיני
ילדים ולכן הם היו רבים הרבה.
אז שאלתי אותו אם הם רבו כל כך הרבו והיו כאלה אוייבים אז מה
הוא עושה כאן עכשיו?
החייל סיפר לי שמאז התיכון הוא עבר דיי הרבה צבא וכל הסיפור
והוא התבגר הרבה מאז בית ספר. הוא הוסיף ואמר לי שהוא הבין כמה
שהוא לא היה בסדר וכמה שטויות הוא עשה בתור ילד.
הוא אמר שהוא בא לומר שהוא מצטער על היחס שלו לבן שלי וחבל לו
שלא יצא לו לומר את זה לו. עוד כשהוא היה בחיים