כשבן לא מצליח להירדם, הוא קם מהמיטה, לוקח את הגיטרה האקוסטית
שלו ומתיישב על הכורסה הקטנה, האדומה כהה, שבקצה החדר. הוא
מנגן מגיל צעיר, 7 אולי. כשאתה מנגן 17 שנה על גיטרה, סימן
שאתה באמת אוהב את זה. כך בן נוהג לחשוב כשהוא לוקח אותה
ומתחיל לפרוט, מנגינה ישנה ומלנכולית, באמצע הלילה. התווים
עולים לראשו כאילו וחילץ אותם מתיבת הזמן. עושה להם טוב
כשמישהו נזכר בהם. הם פורצים כשבן מנגן, כשהוא כמעט ועוצם את
העיניים. כמעט, הוא לא רוצה להתנתק מהסביבה ולכן מעדיף להשאיר
את עיניו קצת פקוחות, מניע את שפתיו במילות השיר, אבל קול לא
יוצא. כמה רעש בן אדם כבר יכול לעשות באמצע הלילה?

בן לא עצוב כשהוא מנגן את המנגינות השקטות שלו בלילה. הוא אוהב
לראות איך תומר מסתובב על צידו, ונראה שהשינה שלו נעשית שלווה
יותר. בן משחזר את הסיטואציה בה הכירו.
זה היה באוניברסיטה (תל-אביב). בן סטודנט לפסיכולוגיה ומדעי
החברה ואילו תומר למחשבים. הם התחילו לדבר באיזושהי מסיבה של
ידיד משותף ונעשו חברים מיד. מאוחר יותר זה התגלגל הלאה.

כשבן מנגן ומתבונן בתומר, הוא נזכר בפעם הראשונה שבה התנשקו,
בפעם הראשונה שבה שכבו. התחושה שבן הרגיש אז הייתה נפלאה, עד
היום הוא לא מצליח להעלות בדעתו חוויות נעימות יותר מהזמן שהוא
מבלה בחברת תומר. סקס או שיחות, העיקר שיהיה תומר.

בן ממשיך לנגן, מפנה את מבטו אל עבר החלון הפתוח. הלילה נעים,
לעומת הקיץ הלוהט שתוקף את ישראל כל בוקר החל מ-7 וחצי. לא
נורא, בנובמבר הוא ייגמר ואז יהיה נעים יותר. עדיף לא לחשוב
עכשיו על החורף, לא לפתח געגועים למה שלא כאן עכשיו.
באיזושהי נקודה במנגינה תומר מתעורר, מחייך. הוא אוהב כשבן
מנגן ולא אכפת לו להתעורר באמצע הלילה בגלל זה. אפילו אם יש
לאחד מהם בחינה למחרת, זה לא יפריע להם. נגינת הלילה של בן
הפכה להרגל והחשוב הוא ששניהם יודעים שזה לא נבע מצורך לא בריא
או ממצוקה נפשית. מבחינה פיסית, בן לא יכול היה לישון יותר מ-5
שעות. הוא שנא את העובדה הזאת, כל כך שנא את המגבלה הגופנית
הזאת.

תומר קם לבן, ומאחר שקיץ, לבוש בתחתוני בוקסר שהולמים אותו, את
הגוף שבן כל כך העריץ. תומר בחור נאה, אין ספק. הוא גם שיקף את
האידיאלים הנפשיים של בן בצורה שלא תיאמן.
בן עושה לתומר מקום על הכורסה הקטנה ושניהם יושבים שם. הוא
מפסיק לנגן ויש שתיקה. הם רגילים לשתיקה הזאת ביניהם. תומר קם
לשירותים, אי אפשר להתנגד לטבע. בן עוזב את הגיטרה ולמרות שרק
4 לפנות בוקר, הוא מארגן את התיק לאותו יום לימודים ואחרי שהוא
מסיים הוא נעמד מול החלון הגדול שבסלון. אחרי כמה שניות הוא
יוצא את המרפסת, בנעלי בית ובוקסר כזה, שגורם לעור שלו להיראות
לבן יותר ממה שהוא.
אחרי כמה דקות של עמידה במרפסת הוא שומע את תומר, שבינתיים
הגיע למטבח הקטן. הוא יודע שתוך 3 דקות יהיה מולו קפה, בכוס
הקפה האדומה שלו, מלווה בחיוך של תומר. ככה זה באמת קורה. תומר
נעמד מאחוריו ומחבק אותו, נושק לעורף שלו ובאותו רגע, מבחינתם,
כל העולם יכול ללכת לקיבינימט.
התחושה החמימה שממלאת אותם, ספק מהקפה ספק מנשיקת העורף
המפורסמת, מסרבת להרפות, גם אחרי הנשיקה וגם אחרי הקפה.

הם מוצאים את עצמם בחדר השינה שבדירה שלהם, אוהבים אחד את
השני.

תומר נרדם שוב, לא נשאר הרבה זמן לשינה, עדיף לו לנצל את הזמן
הזה. מדהים כמה כוחות דרושים בשביל לסבול את המרצה המעצבן
לאלגברה ליניארית.

בן הולך להתקלח, הוא מחייך. מחייך על המנגינה, שממשיכה להתנגן
בלי סוף בראשו, באופן יותר פראי וחסר מעצורים או בושה. הוא
מחייך מעצם האהבה שלו למישהו ולמשהו בעולם הזה.

הוא מחייך כששניהם יוצאים מהדירה לאוניברסיטה, והחיוך גורם
לתומר לנשק את בן כל הזמן הזה במעלית, עד שהיא נעצרת ע"י הזקנה
הלא סימפטית מקומה ראשונה, בדרכה לטיול עם הפודל המגוחך.
תומר נוהג היום בבוקר, עדיין מנצל את הזדמנות הקרבה לשפתיו של
בן הזוג שלו, הרי לא יהיה קרוב אליהן במשך היום. הוא מכור לבן,
רק מלהסתכל עליו הוא יכול להירגע.

ואז הם שומעים את הדיסק האחרון של PJ Harvey, הדיסק השקט ההוא.

בן ממשיך לחייך כשרוח חמימה נכנסת דרך חלון המכונית וכשתומר
סוגר את החלונות ומדליק מזגן, מקלל את אדון מזג אוויר (המחורבן
הזה). גם תומר מחייך עכשיו, כי "מה אתה מחייך ככה בלי הפסקה
מאז שיצאנו מהבית? הלחיים עוד ייתפסו לך חמוד"
ובן מושך בכתפיו ואומר "אני מאושר איתך". תומר עוצר ברמזור
אדום ומשיב בנשיקה חטופה. הרמזור מתחלף לירוק ותומר ממשיך
לנסוע.

הם שרים עם PJ כשפורד פוקוס לבנה חוצה באדום באותה צומת
ומתנגשת בהם, בצד של הנהג.

תומר מת במקום.

כשמשחררים את בן מבית החולים, חודש מאוחר יותר, כשהוא עיוור,
הוא מסרב לחזור ולגור עם ההורים. גם הם גרים בתל אביב.
הוא חוזר לדירה, ממשש באצבעותיו ומחפש אחר השלט שתלוי על הדלת.
"תומר ובן".

בן נכנס לדירה, שנשארה באותו מצב בו עזבו אותה באותו הבוקר
שלפני חודש. הוא נכנס לחדר השינה ומתיישב על הכורסה הקטנה
והאדומה, ידיו מחפשות אחר הגיטרה.

הוא מנגן קצת, מנגינה עצובה ושקטה, מדמיין שהחדר חשוך כי הוא
סגור ושמישהו שכח להדליק את האור, תומר ישן במיטה ובן פוקח את
עיניו לרווחה למראה התזוזות שלו.
כשאמא של בן באה לבקר אותו כמה שעות לאחר מכן, לדאוג לכל מה
שהוא צריך, היא מוצאת אותו שוכב-יושב באותה כורסה. הבכי שלה
נמלט החוצה.

בן מחייך, אפילו כשהוא מת, אפילו כשהדמעות ניגרות בקצה הסנטר
שלו. הוא שכח את העונות שאף פעם לא שנא או אהב, במיוחד כשהן לא
שם, מחוץ לחלון, שגם מוביל למרפסת.