ושלמה ארצי שר. "אתה תדליק טלוויזיה," הם אומרים לו. ותראה
כמה אתה דפוק. זה בסדר בשביל קוקו, הוא רגיל לפחד. לילית ישנה
אי-שם בתוך הבית, בתוך צללים וחשיכה. והוא לא ידליק את
הטלוויזיה, הוא רק ייתן לשלמה ארצי לשיר בלונה-פארק ויעשן
ויביט מחלון ולא יחשוב כלום, יהיה מרגל לכמה שעות עד שהשמש
תזרח. הוא ירגל אחר הירח, אחר הלילה, אחר צללי הבתים והאנשים,
המכוניות החונות. הוא ישתה קולה, הוא ישתה קפה, הוא יסמם את
עצמו בכדור הרגעה, הוא יפיל את ראשו על המיטה מהכר לתוך שינה,
הוא ייעלם ויהיה אי-שם לאן שהולכים כשישנים. הם יחכו לו שם כל
החלומות, סיוטים או חלומות מוארים, הוא יקטוף את כולן, מה
שיבוא. בוקר יבוא, בוקר יבוא מתי-שהוא ואז יזלגו הדמעות, עצב
או שמחה, לא משנה. כמה החיים דפוקים. כמה טוב שאתה חי.
"אתה זוכר אותי," היא אומרת. אני עם השיער הבוער, עם
הזיקוקים בעיניים, עם הציפורניים המשויפות, עם תנועות החתול.
איפה היית אז? הייתי בתוך השמש, אומר קוקו. והשמש, היא
אומרת, הייתה קפואה, חצייה טובל בתוך ההר, זה לא מה שכתבת אז?
זה לא השמש שהייתה קפואה קוקו מחמדי, זו בכלל לא היא, זה החיים
התקועים והדפוקים שלך...
הוא קם ועט על המקרר, פותח קרלסברג, שותה אותו כמו מיץ. את לא
תהיי פחות ממושלמת, הוא חושב. אני לא אתן לך. אני סתם
מטומטמת... היא לוחשת. הוא מעשן סיגריה, ועוד, ועוד. הוא גומר
את פחית הבירה ושותה קולה, ובתוך הקולה שם קפה, ובתוך הקפה שם
כדור, ובתוך הכדור אלכוהול. ושותה. אתה לא ראית אותי ממטר,
היא לוחשת. מה עיוור את העיניים האלה שלך? היופי שלך... לא,
זו הייתה המגלומניה שלך.
שדות שטופים באור ירח, שם הלכנו, אני ואתה. תמיד היית איתי רק
בלילה, כשחשוך. נדמה היה לך אור יום? זו הייתה עלטה של
גיהינום. בתוך האדמה הזו שעלייה הלכנו זעקו המתים כשתולעים
אוכלים אותם. שטן הביט בנו ולא אלוהים. השמיים לא היו צלופן
כחול, אלא סוליה שחורה. לא רק אותי קברת שם בעמק, גם את
עצמך.
בלה בלה בלה, הוא ממלמל. בלה בלה בלה. הוא שותה מהקפה ומדליק
את הטלוויזיה. היא יושבת שם בעומק המסך ועושה שיעורי-בית. בגבו
למסך יושב קוקו עצמו וקורא ספר. ויש שם משהו, הוא מגביר את
הווליום. למה הוא לא מדבר? למה אתה לא מדבר?! צועק קוקו על
קוקו. וקוקו על המסך נראה כמו מטומטם גמור בספר הזה, איזה טרזן
משהו, מרגיש כמו מלך של שלולית. איפה אתה? שואלת לילית. לאן
נעלמת. רגע לילית, אני עסוק.
ושם יותר מאוחר היא מעשנת מולו ליד אולם ההתעמלות והוא מביט בה
כאילו הייתה יצור מוזר ביותר. למה אתה מסתכל עליי ככה? איך?
תאהב אותי, תאהב אותי, תאהב אותי, תאהב...
איפה היית אז, שואל קוקו את עצמו. חוצה את השדות בדהרת הריצה,
הכול חולף מול העיניים כמו טיפות גשם ממטרה, נראה כמו מסך של
נוף, מטושטש ולא ברור. והפרטים היו כאן ממש כאן. לאן שלא
מסתכלים. והיא הולכת ממנו וקוקו רואה את קוקו מביט אליה
בהשתוממות. תאהב אותי, תאהב אותי, תאהב אותי, תאהב... היא
יכלה להגיד, האילמת. כמה הוא חמוד! כן, ממש דובון אכפת-לי.
בערוץ האלטרנטיבי על המסך קוקו עומד בחול ומסמן במקל עיגול רחב
סביבו, כותב בתוכו "שפיות", ושולף ציפורניים. איש לא ייכנס.
פינק מהחומה נשען על קיר אבל זה לא קיר, זו חומה. על עיניו
משקפי-שמש. הטלפון מצפצף. והחומה נישאת מעליו יותר גבוהה
משמיים והיא חיה. היא תשמור את פינק שלה בתוך הטריטוריה שהוא
טווה, פעם, כשהיה קטן, בתור עיגול חרוט בחול. ואתה הפכת דמות
מטומטמת בסרט דפוק. - קוקו, מה אתה עושה? חכי רגע לילית,
אני מנסה להתחרפן, עוד רגע אני איתך.
חולפים על פניו הפנים, המסכות. החיים שלו כולם טבועים בתוך יין
לבן. מישהו מביט בו מלמעלה, מישהו מרחם. והמישהו הזה הוא קוקו
עצמו, עומד עם השלט ביד, רואה את הדמעות ניגרות משולי המסך.
בתוך ים החשמל הוא דבר אחד, לא משהו מיוחד. לילית, את עדיין
ערה? כן. נשאר לך ג'וינט?
אשליה מעוורת אותך. חוסר אשליה עושה אותך מת. (או
קוקו-טרלללה. אומרת לילית.) |