חלומותייך נעלמים אחד אחר השני
תחת רגלי האנשים שאת כה אהבת לפני זמן כה מועט,
אך את אינך מאמינה שזהו הסוף.

תחת שמיים כחולים אפורים, את שרה שיר להקל
את כאבם ואשמתם על כך שהרסו אותך,
את מוחלת להם על כל מה שקרה.

אך קרנות האבדון מהדהדות בראשך.
מילותיי אינן מפסיקות מלהדהד מאחורי מילות מצפונך,
אך אינך מוכנה לקבל אותי בשום צורה אחרת אל תוך חייך.

קוראת את מילותיי, שומעת את קולי מבעד לשירייך,
שרה מתוך ניסיון אילם להשתיק את כל מי שאני
אבל את יודעת שזה לעולם לא יעזור לך.

את מאמינה שאני הוא הסוף, המוות שמאחורי הכניעה,
הכינה שמאחורי ההלוויה הקרה, היגון שבפרידה ארוכה,
אך מה את נטשת בשביל לברוא את ההיגיון שבתוך תוכך.

תבעירי את נשמת השטן באלפי אנשים,
קראי לממלאכי גן-עדן ליפול לפני האדם,
כולם בגדו בך אחד אחד אל מול השמש הזורחת
אך את לעולם לא מוכנה להבין את כל כוונותיהם!

שירי עוד שיר שאיש אינו יודע את מטרתו,
נגני עוד מנגינה אל מול שקיעת ירח נוספת,
כי לי אין עוד את הלב לעמוד לצידך...